הילכתי בגן, מחפשת אחר הפרח הקטן…

בדרך ראיתי את פרח החמניה, צהוב ומלא קסם ואור. הוא חייך אלי, חייכתי אליו בחזרה.

המשכתי ללכת, והנה, וורד.

היא שלחה לי מילים עוקצניות, אך מסביבה הילת מנהיגות שטישטשה את עוקצנותם, וכך קרה שלקחתי אל ליבי את המילים והתפעלתי מיופיה, לא שמתי לב לעוקצנותה…
בדרכי הלאה, עברתי עוד ועוד פרחים

יפים, שמחים, וחלקם נפולי פנים וחשוכים…

מכל אחד לקחתי משהו, לכל אחד נתתי משהו, והמשכתי בדרך, מצוידת בשלל ריחות ,צבעים, ומילים….
ובפינה, הוא הביט בי במשך כל הדרך, וחיכה…

הפרח הקטן והבלתי נראה

כמעט ועברתי אותו, כמעט והמשכתי לצעוד

לשבריר שניה עינינו נפגשו… נעצרתי על מקומי. הבטתי בעיניו החודרות מלאות הכח והאומץ, כשבהם זעקה בדידות עמוקה וכמיהה לתשומת ליבי.

התכופפתי אליו, ליטפתי אותו… אותך, רק אותך חיפשתי, פרח יקר שלי,

אותי? הוא שאל

איני מיוחד, איני יפה, לא ריח ולא מראה…

אורך פנימי, ואמיתי, השבתי לו,

אותך, רק אותך, חיפשתי
ומאז דרכינו אינם נפרדות

המילים והשתיקה, ואהבה גדולה, מצמיחה…
והפרח, מה שלומו, אתם שואלים?

הרי הוא הצמיח גן של פרחים

מאירים ביופיים הפנימי,

כמוהו.
כוחו של אמון…..