על פי לוח השנה של חנויות האופנה, החורף כבר עומד להסתיים, ולא משנה אם צפוי שלג בחרמון או בירושלים. אם כן משימת העל היא לחסל את מלאי בגדי החורף וכמה שיותר מהר. בתרגום לכיס: הכי זול, מהר לפני שיגמר.

כך מצאתי את עצמי ערב חתונת אחי, נוסעת עם בנותיי לקנות בגדים לחתונה במחיר מציאה.

אלא שהנסיעה לבני ברק היתה בעצם למטרה חשובה אחרת – צילומי חלקה לבן השלוש. משאלו הסתיימו בשעה טובה, אצנו רצנו לרחוב רבי עקיבא.

ידעתי בדיוק איפה ומה אני קונה, משום שהלכתי בעקבות אחיותיי לחנות מסוימת. השעה היתה מאוחרת ובהילוכנו המהיר נשאנו תפילה ותקווה שלא החמצנו את המועד. משהגענו לחנות הבגדים, השעון הראה כי תשע בערב. האור בחנות כבה, והמוכרת הצעירה, במעיל שחור ותיק על כתפה, סובבה את המפתח מבחוץ לנעילה אחרונה.

ריצתנו הטרופה ואנחת הצער שנפלטה מפינו, העידו עד כמה גדול יהיה החסד לו תעשה מאמץ עבורנו ותפתח את החנות שוב. בצעד חסר תקדים, הסכימה להיכנס, להדליק את האור, לפתוח קופה רושמת ולהעניק לנו את השירות הקצר שנדרשנו לו.

"כשנעלתי את הדלת ראיתי שהאוטובוס חלף, כך שממילא אין לי מה למהר…" הסבירה בחביבות. איזו השגחה פרטית.

הסדרנו נשימה, יצאנו עם שמלות חגיגיות שמחות ומרוצות. כעת, פנינו לתכנית האחרונה והחביבה לערב זה: ביקור קצר בחתונה של קרובת משפחה.

בדרך, עיני צדה מבצעי חיסול שעוררו בי את יצר הקניות. נכנסתי לחנות סמוכה, שחביבה עלי במיוחד, בשל הסגנון והמחיר.

כאחת שאוהבת מציאות טובות וזולות, שמחתי לראות מבחר חולצות חורף בשלושים שקלים בלבד! רפרפתי ולקחתי כמה חולצות למדידה. אחת מהן אהבתי באופן מיוחד. זו היתה חולצת סריג בפסים כחול ולבן. בשולי החולצה ובקצה השרוולים – היו פסים אדומים בעובי של כ-7 סנטימטר, פתח הצוואר של הסריג היה אף הוא אדום. החלטתי למדוד.

זה היה מושלם. צנוע ויפיפה. קלע לטעמי. לעומתה, החולצות אחרות שמדדתי לא מצאו חן בעיני.

כעת החל דיון בליבי. מה בדבר הפסים האדומים? ואולי, אולי בכל זאת מדובר בצבע בורדו ולא אדום? שאלתי את המוכרת לדעתה. "את רוצה לדעת אם זה אדום, כן זה אדום. לא אשקר לך. מה קרה, אסור ללבוש אדום?!" אמרה בנימה מעט מזלזלת.

ביתי בת ה-8 שנכחה בהתלבטותי, נחלצה לעזרה: "המורה שלנו אמרה שרק אם כל הבגד אדום זו בעיה. אם יש פסים או חלקים קטנים בבגד בצבע אדום, זה בסדר".

"כן?", רווח לי מעט, "איזו מורה?" היא נקבה בשם המורה. דווקא ניתן לסמוך עליה. אישה שהצניעות בעורקיה.

כמעט שפניתי לקופה לשלם, אלא שאז אמרתי לעצמי: כבוגרת מעגלים, הסרגל שאימצנו לעצמנו הוא 'בית יעקב'. נשאל איפה נערה מבית יעקב, וברוך השם בני ברק התברכה בהן, ונעשה כדבריה.

בחנות הסתובבו שתי נערות חביבות. פניתי אליהן ושאלתי אותן האם בבית יעקב ילכו אם חולצה כזו או לא. אחר חילופי דברים, הן פסקו שלא. באותו רגע החלטתי שהחולצה היפה נשארת בחנות.

"למה, אמא, תקני, החולצה מאוד יפה", ניסתה לשכנע אותו ביתי. בלי אומר ודברים סימנתי לה שאנחנו יוצאות.

חשתי שבמסירות הנפש הקטנה שעשיתי ערכתי לבנותיי שיעור בחינוך, ששווה יותר מאלף הרצאות, אך לא תיארתי לעצמי שכל כך מהר אפגוש בהשלכות החינוכיות של אותו מאורע.

שבת. אני מתפללת שחרית ובנותיי היקרות יושבות על הספה.

בתי הגדולה לבושה בחצאית בורדו חגיגית ובחולצת סריג לבנה, ועל אפה עונדת משקפיים שצבען החיצוני שחור והפנימי – אדום.

"אמא, החצאית שלי בצבע בורדו או אדום?" היא מתעניינת. אני שותקת, בתפילה כאמור.

"אמא, החצאית שלי אדומה?". אני מסמנת לאות לאו. "בורדו?" אני מהנהנת בראשי.

"והמשקפיים שלי?", היא מסירה אותן ומתבוננת. "הן אדומות?" אני שוב מהנהנת.

הבת הצעירה, שלא ממש הבינה מה מטריד את אחותה, ביקשה להבין.

הסבירה לה הגדולה בפשטות: "אמא שלנו מ-או-ד מקפידה ללא ללכת עם אדום" (ההדגשה במקור).