אני עדיין זוכרת את הימים ההם, הרחוקים, בעלומיי החביבים. כמו כל תלמידה, חיכיתי לחופש הגדול בכליון עיניים. השבוע הראשון היה שכרון חושים של חירות. אין לימודים. אפשר לקום מאוחר, לאכול ארוחת בוקר בצהריים, ולא להכין שיעורים. יש! בשבוע השני התחיל האקשן: ים, בריכה, חברות, טיולים. בשבוע השלישי ארזתי תיקים למחנה קיץ וחזרתי מלאת חוויות וזכרונות. איזה כיף. ממש. מאוד. רגע, מה עכשיו? עוד חודש חופש לפניי.
בשלב מסויים, אני זוכרת את עצמי מטפסת על הקירות משעמום. מיצינו כבר הכל, טחנו. מה עוד אפשר לעשות? חוזרת לחוברות החופש השנואות (כן, גם זה עובר בשרשרת הדורות) ומתחילה לספור את השעות לאחור. גם לחופש יש גבול.

***
"למה אתם עושים לנו את זה?" אני שואלת את חברה שלי, מורה. "רוצים חופש? תביאו מחליפה. כמונו, האנשים הרגילים. למה בגללכם כולם חייבים לסבול?" היא מתבוננת בי במשטמה. "את חושבת שאני נהנית מזה? ממה שנקרא 'העונש הגדול'??" היא רושפת. "אני מוכנה לוותר למפרע ולאלתר על הדבר הזה. מה את חושבת, שלי אין ילדים קטנים? שאני לא צריכה להעסיק אותם? לבזבז כסף על קייטנות ובילויים ולספור את הדקות לאחור? נוסף על זה, מחייבים אותי להגיע לימי עיון, הערכויות, השתלמויות ושאר מרעין בישין. תאמיני לי, הייתי מעדיפה לעבוד כרגיל!" היא חותמת ומשאירה אותי עם פה פעור. הנה מורה שגם לא סובלת את החופש הגדול.
***
נכון, יש סדר יום. תפילה. חתת. שומרים על מסגרת. קצת בילויים, חברות, יש קעמפ וברגעי מצוקה שמים 'ראלי' במחשב. אבל כל אלה משובצים כנקודות עניין ספורות על פני יום ארוך ומשמים. ועוד אחד. ועוד אחד ועוד ואחד ועוד….כיוון שלצערי, אינני מהאמהות שבכל יום עורכות לילדיהן סדנא מהטבע, עם עיסת נייר, שתילת צנוניות ונגינה על כפיות אני מנסה לאלתר מיני הפעלות ותעסוקה לזאטוטים עם 'נופש משפחתי בצפון'- כמצוות חג החופשגדול אבל האמת היא שכל מה שאני רוצה זה רק לשבת ולבהות מול קיר ושקט. שקט מוחלט סביבי.
***
ואז אני חוזרת לדברי הרבי שלנו, הגאוניים כל כך. הרבי שדיבר על כך שדווקא בימים החשובים שלפני חודש אלול והימים הנוראים צריך להגביר את קצב הלימוד. להוסיף בעיון וחסידות, לשמור על מסגרות במקום לתת לנוער להתפרע ברחובות ולחפש מפלט מהשעמום. כמו בכל דבר גם כאן, כמה חבל שלא מקשיבים לרבי. אמנם, חופש משפחתי הוא דבר חיובי ונכון, אבל במידה ובשום שכל. לא ברור מי הגדיר חודשיים כזמן מספק למנוחה, אבל מנוחה אין כאן. גם לא חופש. ורק נחמה פורתא היא שא' דראש חודש אלול כבר מציץ מעבר לפינה ועימו השגרה המבורכת, האויר הסתוי הצלול, וימים של התחדשות.

'בין-הזמנים-שמח' שיהיה