נשימה עמוקה, ועוד אחת. זהו, אני נכנסת. "חניל'ה מותק, נשמה שלי, מה שלומך צדיקה? איך את מרגישה?" היא מסתכלת לעברי. אויש. שוב פעם. "אז מה את מספרת? איך הנשימה שלך? היא לא מסתפקת במבט ועוטפת אותי בחיבוק. אני מסמיקה. "ומה עם הפצעל'ה? ירד קצת?" הפעם זה מבט לכיוון הצוואר שלי. "אוי, אני רואה שלא. לא נורא. ה' יעזור לך וירפא אותך. חברות" היא מגביהה את הקול, משחררת אותי מהחיבוק ושמה את ידה על כתפי, תוך כדי העפת מבט לשאר המתנדבות – המומות יותר או פחות על משקל ותיקות יותר או פחות "עכשיו כולכן עונות אמן אחרי, בקול. רפואה שלמה לחנה ברכה בת לאה. רפואת הנפש ורפואת הגוף. שכל המחושים שיש לה ירדו ממנה ויעברו לכל שונאי וצוררי ישראל. א-מ-ן. תענו אמן" והמתנדבות עונות. מי בקול גבוה ומי בפחות.

אוף. שיגמר כבר. נמאס לי. הפעם היא עוזבת אותי די מהר. אני חושבת שזה פשוט כי הגיעו מתנדבות חדשות. היא חייבת להסביר להן מה יש לי (פצע מזעזע ואסטמה חמורה, לדעתה), איך היא יודעת את זה (השתעלתי פעם כשהייתי בהתנדבות), ושיזהרו לא לפגוע בי כדי שאני חס ושלום לא יעלב. אני מתקדמת לארגזים, מתיישבת ומתחילה לסדר מצרכים. הידיים שלי כבר מורגלות, והראש שלי חושב.

כן, אני בהתנדבות הקבועה שלי של ימי רביעי. התנדבות שאני מרגישה בה מסירות נפש כפשוטו. לא בגלל העבודה, אלא בגלל חדוה שרה. חדוה שרה היא האחראית על חלוקת המזון לנצרכים, באמת אשת חסד אמיתית. היא דואגת לאנשים מכל הבחינות, ולא רק מהבחינה של קבלת המצרכים. אבל מה? חסר לה קצת טקט. ואולי לא קצת, אלא קצת יותר. אותי היא לקחה כפרויקט האישי שלה. כאילו לא חסרים לי המבטים חסרי הטקט של האנשים, כשרואים את הפצע שיש לי בצוואר, אני צריכה לספוג גם אותה.

בפעם הראשונה שהגעתי להתנדבות, היא הייתה בהלם, ולא כל כך ידעה מה לאמר. אני רק יודעת שבערב היא התקשרה לאמא. שאלה אותה בלי סוף שאלות, הציעה לה בלי סוף רעיונות ולקחה ממנה את השם המלא שלי, לרפואה שלמה. מאז, בכל פעם שאני מגיעה היא מקבלת אותי בלבביות יתר. אולי היא חושבת שהעיגול הסגול הזה בצוואר השפיע לי על משהו בשכל. היא מברכת אותי בלי סוף, וגורמת לי להסמיק ולהסמיק כל פעם מחדש.

לבטל את ההתנדבות אני לא רוצה. כיף לי פה, יש לי חברות ואני מרגישה תורמת. אבל זה קשה לי כל שבוע מחדש. חוץ מזה, שאם אני לא מגיעה – שיחות הייעוץ שלה לאמא גדלות לפעמיים או שלוש בשבוע, ואת זה אני לא רוצה. לאמא מספיק קשה. היא רצה איתי לרופאים ומקפידה שאני אמרח את המשחות שלי. לא חסרה לה שיחת ייעוץ מחדוה שרה.

בדרך כלל אחרי שחדוה שרה מברכת אותי איזושהי ברכה מיוחדת, למשל כמו: "שתמיד תרגישי טוב בכל איברייך וגידייך ושום פצע או מחלה שיש לך לא יתפשט בך לעד ולעולמי עולמים, ושתמצאי חתן במהירות בקלות ובזריזות (אני רק בת 17) ותמיד רק תחייכי אמן" (תמיד הברכות שלה ארוכות) אני ממש מאדימה. לפעמים, אני גם רואה את אחת המתנדבות החדשות מאותת לה עם הידיים או רומזת לה בעיניים. אבל אני יודעת שזה פשוט לא יעזור.

פעם, ראיתי מתנדבת שדיברה איתה והתקרבתי קצת לשמוע. 'חיפשתי' שם גליל סלוטייפ. "אבל את לא מבינה" הרצתה חדוה שרה בלחש קולני. "היא מסכנה, היא חולה, והיא פשוט זקוקה לתפילות האלו. ממש כל ברכה, כל אמן. אצלי בבית הדבקתי את השם שלה על ברכת אשר יצר ובכל שבוע אני עושה הפרשת חלה לרפואתה. תתפללי הרבה, חובה להתפלל עלי'ה, זה הכרח הדור". אותה מתנדבת גמגמה משהו וחזרה מקום.

אני 'מצאתי' את הסלוטייפ וחזרתי לאריזה. כן, גם זה קורה לפעמים. גם פצע קטן ולא מורגש אצל מישהו יכול לעורר עניין גדול אצל אחרים. גם התקפת שיעול אחרי דלקת גרון יכולה להיות אסטמה. אני בטוחה שחדוה שרה עושה הכל בכוונה טובה (ולקח לי הרבה זמן להגיע למחשבה הזאת), אבל לפעמים אנשים לא יודעים א-י-ך לעשות. אולי על זה נאמר המשפט: הדרך למטה ולא למעלה מתחילה מטעות קטנה במדרגות.