קיבלתי על עצמי השנה החלטה טובה, אני ממתיקה להן סוד. קבוצת הנשים שמולי מטה אוזן, מרותקת לשמוע מהו הדבר שהתחדש ואיזו עוד החלטה טובה יכולה להתקבל שעוד לא התקבלה.

החלטתי לעבוד פחות, ולהרוויח יותר! הכרזתי בנימת ניצחון. ההבעות היו מגוונות: חלקן מבולבלות, חלקן מופתעות, מעט מאוכזבות וזו שלידי הגדילה לעשות ופרצה בצחוק רועם.

מה נותר לי לעשות? הצטרפתי אליה.

כשנרגעה, שאלתי אותה בתמימות מעושה: מה מצחיק?

נו באמת, היא ענתה לי. לעבוד פחות- ולהרוויח יותר? זו ההחלטה הטובה שלך? זה נשמע לך בכלל הגיוני?

קודם כך, עניתי לה, כן. זו החלטה מעולה, לא רק טובה. חשבתי והגעתי למסקנה שאני עובדת המון, על חשבון דברים חשובים בהרבה, ומרוויחה מעט יחסית להשקעה שלי, ולשאלתך השניה- בוודאי. למה נראה לך יותר הגיוני לעבוד קשה והרבה ולהרוויח שלא בהתאם? זה נשמע לך יותר סביר?

היא שתקה לרגע.

ראי יקירתי, המשכתי: התכנית הגלותית כמעט שהצליחה לשכנע אותנו. שנעבוד המון, נרוויח מעט, נגיד תודה כי זה מה יש ואין בכלל מקום לתלונות פה. אז נכון אני לא מתלוננת ב"ה, להיפך. אבל מי אמר שאי אפשר להגביה את הרף? לעבור ממצב "גלות" למצב "גאולה"? ואני החלטתי שעבורי מצב גאולה הוא בראש ובראשונה, פחות מאמץ, יותר רווח. זו נראית לי משוואה מתוקנת יותר.

היא הקשיבה בשקט, והרהרה. נראה שהמחשבה הזו, החדשה מתקשה להתאקלם אצלה אף על פי שיש בה הגיון פנימי ברור. ואיך לדעתך זה הולך לקרות? הקשתה שוב

בעיה שלי? עניתי לה. אני קודם כל קיבלתי החלטה מתוך שכנוע פנימי שזה מגיע לי. לקב"ה יש את הדרכים המגוונות שלו, אני ממש לא מודאגת.

המדהים מכל הוא, שלא ארך הזמן והתחלתי לראות סימנים בדרך לכך שההחלטה הטובה שלי קורמת עור וגידים. לא מהפכות גדולות או דרמות קיצוניות, רמזים קטנים, הבלחות של תקווה, ניצוצות של גאולה.

זה הזכיר לי את השיחה של הרבי לפרשת שמות, בה הוא מתאר כיצד בני ישראל היו תקועים כל כך בגלות הנפש עד כי מצרים היו אלו שאילצו אותם להתקפל ולעוף משם כבר. עד כדי כך התרגלו שפחדו לנסות משהו אחר, גם אם הוא טוב יותר. מישהו היה חייב ללחוץ אותם החוצה אחרת הם- ואנחנו- היינו תקועים שם עד עצם היום הזה.

בהיותנו גלגול נשמות של דור יוצאי מצריים, אין הרבה הבדל. התרגלנו לחיים של מאבק. כל דבר, בכוח, בעבודה קשה. במאמצים. בזיעה. ארנונה, מים, חשמל, גנים. תפילה, לימוד, עוד מצווה, עוד הידור, הכל בעבודה קשה. כמובן, אינני טוענת שעלינו להישען אחור ולתת למישהו אחר את ההגה או להסיר אחריות. אבל אין שום סיבה שלא נדרוש את המגיע לנו אחרי שנים רבות כל כך של השקעה. והדבר האלמנטרי ביותר לדרוש בנקודת זמן זו- זה גאולה.

כן, כן. זה מגיע לנו. הרווחנו את זה בעמל וביזע, בדורות של סבל, דם אש ותמרות עשן. זהו, לא עוד. הגיע הזמן שנקבל החלטה טובה, פנימית, כזו שמשוכנעים בה מבפנים, שאנחנו ראויים לגאולה. וברגע שנבין שאנחנו ראויים לזה, שזה מגיע לנו, שהגיע הזמן, שהשעה כבר כשרה, זה יתחיל לקרות, מעצמו.

זה כבר קורה אבל אנחנו גם נראה את זה, בעיניים שלנו. נתחיל לחבר 1+1 ונבין שזה לא קורה סתם. ומה שעוד יפה זה שלא רק שזה מגיע לנו אלא שהקב"ה כל כך משתוקק לתת לנו את זה שאם לא נתעורר בעצמינו, הוא יעביר לנו את המסר דרך גורמים חיצוניים, ולי אישית, זה לא נשמע כיף גדול לחטוף בומבה מ"מצרים". הרבה יותר נחמד לקחת אחריות ולקבל החלטה טובה. לצאת מהגלות.