אולגה היא הגיורת הכי לא קלאסית שהכרתי. היא חסרת מנוחה כמו יהודייה ומדברת מהר כמו ישראלית. היא נולדה בארץ. אביה יהודי אבל היא לא. ובכל זאת היא שופעת אמונה ושמחת חיים, אוהבת אדם מושלמת ובעיקר גיורת. אולגה מגיעה באופן קבוע לשיעור תורה, מגיבה לעדכוני הוואטס-אפ בפרפרים, פרחים, נשיקות ולבבות, היא חמה, לבבית ופעילה בשיעורי יהדות, נשיות ותורה אותם אני מוסרת לצעירות מחוגים שונים.

עבורה אני 'הרבנית' ותמיד יש לה בשורה טובה עבורי. "הרבנית", היא אומרת ללא שמץ מבטא, "עברתי סמינר א'". וקצת אחרי פסח: "סמינר ב' כבר מאחוריי". היא מאשרת ומאושרת. בין לבין היא מפגינה ידע עצום ורב עד שלפעמים כשצעירה מתגיירת אחרת מעלה שאלה שאני לא יודעת להשיב עליה, אני מקווה שאולגה תדע את התשובה והיא אכן עונה – במקומי – במקום "הרבנית".

הבקיאות הרבה שלה בתורה ומצוות והרגש שניבט בעיניה לכל עניין יהודי, ובמיוחד לסיפורי ניסים של עם ישראל מסתירים מאבק קשה שמתחולל בביתה. אחותה ואימה שאינן יהודיות מקלות ראש בהשקעה האדירה ובעקשנות בה היא חותרת להשיג את מבוקשה ולהיות יהודייה כשרה. השבוע לאחר השלמת תהליך הגיור, היה השבוע הקשה והמאתגר ביותר עבורה.

דווקא אחרי שאולגה הפכה באופן רשמי לאסתר והתהליך הארוך אותו עברה הגיע לקו הגמר, דווקא באותו שבוע, באותה שבת, הגיע לפתחה הפיתוי הגדול ביותר לחלל את השבת. "למה?", היא שואלת אותי. "למה אין לי מנוחה? למה בכל השנתיים האלה הייתי צריכה תזכורת שעליי לעשות עבירה קטנה בכל שבת כי לא זכרתי, ואילו עכשיו, כשאני כבר יהודייה, בא לי להדליק אור, לחמם את האוכל או אפילו לצאת עם אופניים לים?".

אתם מבינים את השאלה שלה, את הקושי שלה? "עכשיו כבר אין מי שתציל אותי ותעזור לי עם התשובה", היא אומרת ואני חושבת שגם בידינו – היהודיות מבטן ומלידה – אין תשובה טובה. חוץ מה'מתנה' הזאת שקיבלנו כבר בעת קבלת התורה. ולא, אני לא מתכוונת לתורה אלא ליצר הרע. "את לא לבד", אני אומרת לה ומרגישה את כאבה על המלחמה שנכפתה עליה.

—

כשחג השבועות חל ביום ראשון אנו מקבלים רצף של שבת וחג צמודים. מה עלינו ללמוד מכך שחג השבועות צמוד לשבת. קשר ברור בין השבת לשבועות מתבטא במאמר חז"ל "לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה". כלומר, מעמד מתן תורה לבני ישראל במדבר התרחש ביום השבת. ובוודאי שלא באקראי אלא זאת משום שיש קשר הדוק בין שניהם.

הקשר בין שבת ושבועות הוא כזה: שבת עניינה מנוחה וגם מתן תורה עניינו מנוחה. וזאת משום ששלמות מנוחת העולם היה במתן תורה, כמו שכתוב "ארץ יראה ושקטה". עד מתן תורה הייתה הארץ במצב של "יראה", שכן קיומה לא היה מובטח אם לא יקבלו בני ישראל את התורה. קבלת התורה היא מטרת הבריאה, ורק אחרי מתן תורה שקטה הארץ ונרגעה.

—

הבריאה כולה מעצם בריאתה היא אורגניזם 'חסר מנוחה'. שינויים הם במהותם היפך המנוחה, וכל הבריאה משתנה כל העת ללא הרף. הזמן מתחלף, הנבראים כולם עוברים כל זמן קיומם שינויים תמידיים של צמיחה וכו'. והקטע הוא שאצל האדם בולטת העובדה שכאשר אין לו מטרה אחת ברורה לקיומו, הוא סובל מאי שקט שנגרם על ידי השינויים התמידיים הללו.

הדרך היחידה לחוש רוגע בצל חוסר המנוחה הזה הוא כאשר ישנה מטרה ברורה לחיים, וזו הגיעה אחרי מתן תורה – "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני"… גם השבת עניינה מנוחה וגם התורה וזה הקשר ביניהן שמתעצם בקביעות מעין זו.

—

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי" – אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ושדרנית רדיו | http://www.miri-mychoice.co.il/