"בעלי הוא דוקטור רוף, ואני מורה לעברית", אני רואה את הגעגוע בעיניה של האישה הצנומה לידי. והיא ממשיכה בלהגה: "המקצועניות שלו זה גגות והמקצועניות שלי זה חינוך". רגע, זה לא נגמר. "אז תמיד יש לנו הרבה עבודה", היא כאילו מנסה לשכנע אותי שהיא ובעלה אינם מיותרים בעולם הזה. בטח לא בחלק הזה של העולם. "הרבה בעיות בגגות יש פה בניו־יורק גם בחורף וגם בקיץ. סיפורים עם סנאים…" ואני לא נותנת לה לסיים את המשפט ושואלת: ומה עם חינוך?

היא מסבירה לי כמו לילדה בכיתה ג' שהיא כבר שנים לא עוסקת במקצועניות שלה. "מאז נולדו לי הבנות הקטנות אני בחרתי להיות אימא במשרה מלאה ואני לחנך את הילדים הפרסונל שלי". בינינו קוראות יקרות, בשבוע החם, הדביק והרטוב שעשיתי בתפוח הגדול, כבר ראיתי הכל. תשעים ושבעה אחוזי לחות בניו־יורק של ערב חודש אלול וכלום כבר לא מצליח להפתיע אותי.

גם זו שיושבת לידי ומלהגת באוזניי לא מצליחה להפתיע אותי. אני רואה בה אישה נחמדה שמחפשת חברה ואוזן קשבת ומשתדלת למלא את התפקיד בהצלחה. תוך דקות ספורות היא מזהה שאני אורחת ב'שיט האחדות' וממהרות לשאול אם אני המרצה. אנחנו יושבות בספינה שמפליגה על מימי ההדסון וה' הטוב שולח לנו משב של רוח נעימה שמקררת במעט את החום האיום והלח של אוגוסט בעיר הגדולה.

מה אני עושה פה? באתי להרצות בפני הנשים המחוללות מתחת לסיפון לצלילי מוזיקה. אני יושבת למעלה, על הסיפון, מקשיבה לאישה החביבה שלצידי ונהנית מבריזה קלה שמתחזקת עם תנועת הספינה במים.

—

"תראי כמה אוהבים פה את המוזיקה של הארץ", אומרת לי פתאום גב' רוף שמחייכת עד הגג. וכל הטוב הזה לא מכין אותי כי־הוא־זה למה שמצפה לי מעבר לפינה או יותר נכון מהצד השני של חרטום הספינה. אני רק מסיימת למסור את ההרצאה שלי שעוסקת כצפוי בכוחן של נשים לשנות, בפעילותן למען אחדות וקירוב לבבות ובפער בין הרצוי למצוי ובין גולה לגאולה, והנה עטה עליי קבוצה של ישראליות שמכנות את עצמן "הר נופיות"…. כבר עשרים שנה הן "תופסות" אמריקה ועכשיו הן תופסות אותי ורוצות שאספר להן עוד על הרבי, עוד על חב"ד, עוד על חסידות ועוד על ראיית עולם חיובית.

"תראי", אומרת לי אחת וכולן משתתקות ומפנות את מבטן לאישה שברירית למראה. "לפני שנה הבת שלה החליטה לקפוץ מגובה לעולם שכולו טוב והשאירה אותה לגדל את הנכד הקטן ולטפל בחתן ההמום, אבל היא לא נשברה. היא הכי חזקה מכולנו. היא מרימה אותנו כל הזמן ומלמדת אותנו לראות את ה' בכל דבר. היא מראה לנו שאין לנו יכולת לראות אפילו לא חלק מהתמונה השלמה. תסתכלי עליה ותראי אמונה". אני מסתכלת ורואה אותה מחייכת במבוכה.

בבית, אחרי שחזרתי לפינה שלי, כשאני עדיין שטופה באדרנלין מההרצאה, מהשיט, מהלחות ומכל מה שעבר עליי היום, אני נכנסת למרשתת כדי לדלות עוד פרטים על אותה בת שקפצה אל מותה. הרבה פרטים אני לא מצליחה למצוא אבל… אני עומדת נדהמת לנוכח הנתונים המחרידים. בשנתיים האחרונות עשו זאת עשרות צעירים וצעירות ממשפחות חרדיות ואף חסידיות. אני יושבת ובוהה המומה במסך ומחליטה שעלינו – כהורים – מוטלת החובה "לראות" את הילדים שלנו. להקפיד להתעניין במה שמעסיק אותם ופשוט להיות ערניים לכל סימן של מצוקה.

המעשה הוא העיקר: אל תתנו לחיים לנהל את עצמם. היו פרו־אקטיביות. קחו אחריות! כן. גם על הילדים הבוגרים שלכן. היו שם ואל תחששו להתעניין ו"להיכנס לפרטיות", אתן רוצות בטובתם ורוצות אותם בחיים לאורך ימים ושנים טובות עד מאה ועשרים. אתן חייבות לעשות זאת כי אין מי שיעשה זאת במקומכן.

—

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי" – אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ושדרנית רדיו |

http://www.miri-mychoice.co.il/