הוא עמד שם, בתחנת הרכבת, תייר סיני עם מצלמה קטנה וצילם. נמל חיפה פרוס לפניו, כמה מכולות ומנופים.

צילם וצילם.

רציתי להגיד לו – האמת נמצאת מאחוריך. תסתובב! את זה אתה צריך לצלם.

חבורת תמימים מתוקים, על מזוודותיהם ותיקי התפילין שלהם, מעוטרים במדבקות יחי – בדרך לישיבת צפת.

עומדים בשמש והלחות החיפאית, לבושים בחליפות ומחזיקים פלאפונים קטנים ופשוטים. אני שומעת אותם מדברים על שיחות של הרבי, על כרטיסי טיסה לתשרי.
מנותקים מהבלי העולם הזה, מכוונים למטרה.

שעה מאוחר יותר יותר כבר הייתי בדרכי לצפת, מלווה בעצמי את בני לישיבה. בן ראשון שלי.
כל סיבוב בכביש, כל עץ וכל אבן רק הגבירו את דמעותי.

על מה אני בוכה? התייאשתי כבר מניסיונותי לעצור את הדמעות. הבדיחות של בעלי והקשקושים של הילדים לא הסיחו את דעתי הפעם.

מנסה לזהות את הרגשות. יש פה חשש, ויש געגוע תיאורטי לילד שיושב צמוד אלי כרגע, ויש התרגשות.

אבל לא. אלו דמעות של הכרת הטוב. של זכות.

לשלוח את בני לישיבה זה הרגע אותו דמיינתי לפני עשרים שנה – באותו לילה קר של טבת בו הגעתי לירושלים עיר הקודש.

הרוח והקור הפתיעו אותי, חיפאית שכמוני. ישבתי על המדרגות ברחוב סורוצקין, דלת נעולה קידמה את פני. בנות המדרשה נסעו כולן במפתיע ללוות למנוחת עולמים את אביה של אחת מהבנות.

ואני ממתינה. טרום עידן הפלאפונים. לבד- לא יודעת עד מתי. שעה ועוד שעה.

הרחוב הקפוא, החשוך והריק זרח לפתע בעיניי. בחורי ישיבה יצאו מאחד הבניינים, צועדים בזריזות. תודה – הקב"ה. אני לוחשת. בשביל הרגע הזה הגעתי לפה. בשביל הרגע הזה הדלת נעולה בפניי.

בעלת תשובה טריה טריה. שבת אחת עוד לא שמרתי. השמלה הראשונה שלי נלבשה היום. השיער הבלונדיני והארוך שלי נאסף לראשונה היום לצמה צנועה.

תודה השם. שנתתי לי לראות אותם.

כזה בן אני רוצה. רץ לתורה ולעבודה.

הייתי טריה מידי, ולא מבינה כלום בענייני חב"ד/ליטאים/חסידים. וכזה בן רציתי.

למחרת, פניתי לקנות את הסידור הראשון שלי. ספק חנות ספק מחסן טחוב, אברך מזוקן קידם את פני. סידור – אני רוצה סידור. איזה נוסח את מתפללת? אפילו לא הבנתי את השאלה .אני רוצה שיהיה כתוב עליו חית, תו,תו. ראיתי כזה פעם אצל דודה שלי, ועליה אני סומכת.

אין כזה. הוא ענה בפסקנות.

אשכנזיה? את רוצה אשכנזי או חסידי? אשכנזי הזכיר לי רק גפילטע פיש.
חסידי, עניתי. הלב דפק.

בפעם הראשונה שפתחתי אותו, את הסידור בנוסח ספרד שפינותיו מוזהבות – התפללתי על בן חסידי. כמו אלו שראיתי אתמול ברחוב סורוצקין בטבת שנת תשנ"ט.

כמו אלו שראיתי אתמול – ר"ח אלול תשע"ח בתחנת רכבת חיפה מרכז.

רצים לתורה ולעבודה. נושמים את הרבי, מדמיינים את תשרי ע"ט, מדבקות משיח על תיקי התפילין שלהם. פלאפונים קטנים בכיסיהם. מכוונים למטרה. חיילי בית דוד.

תודה השם שזכיתי לשלוח גם את בני, תודה רבי שבחרת בי. בחרת בנו. תודה רבי.

לזכות בני מנחם מענדל בן ליאת – שיזכה להיות תמים אמיתי מחיילי בית דוד.