לא בחרתי בכאב.
לא קראתי לו.
לא הצפתי אותו ממעמקים.
להפך.
ניסיתי לברוח. לעצום עין. להסב מבט.
אך הוא לא אמר נואש.
נצב שם על מפתן דלתי ודפק, והמתין.
שאפתח את ליבי אליו.
לעצמי.

וכשלבסוף, בזמן של חשבון נפש (מוגדר!) זה קרה, מצאתי עצמי מרוקנת.
לא שלימה במקום שלי. מתקשה למצוא בו חן ויופי.
החוסר ניבט, המשמעות דהויה.
ו- אפ אפ.

נושמת עמוק, מסובבת כיוון.
עוברת מן המשבצת הריקה אל זו המלאה.

הרי הרעבע השבוע בדיוק אומר, שהשאלה אינה מדוע נראה ה' רק לאברהם, כי המציאות של 'וירא אליו ה' קיימת גם אצלינו.
גם אצלי.
ה'. נראה. אלי.
כן, בדיוק שם. במקומות הנידחים והקטנים שלי ושבי, שעין אדם אינה שוזפת – הוא עצמו נראה. נוכח.
הוא נוכח ואיתי בכל פרט. בוחן הכל, ואינו מפספס אף חיוך. אף התגברות. אף הסבת מחשבה.
פשוט אין מקום משמעותי מזה.
ואנוכי, מוזרה שכמותי, לא רציתי לחזור לעולם מן הספר שקראתי אמש. (תופעה של אכולות ספרים. אחות של אכולות ווצאפ או אינטרנט וכהאי גוונא)
אמת, הרגשות והעלילה מאפילים על חיי היום יום של בחורה שכמותי.
אף אמת, שנחיתה תאלץ אותי להאמין בכוח שהוא נותן לי, ולעבוד איתו- לאט אך בטוח. מתוך ידיעה שלעולם לא אגיע למושלם. בקבלת מוגבלותי וחסרונותי.
אך זו בדיוק הבחירה בין האמת (הדהויה), לשקר (הנוצץ).