'דאס איז דער טאג וואס האט פארבונדען מיר מיט אייך און אייך מיט מיר"
זה היום שקישר אותי אתכם, ואותכם איתי.
אף פעם המילים לא היכו בי כמו שהפעם…

כל כך הרבה פעמים שמעתי את המשפט 'לא הייתי דתיה אם לא הרבי!'
הבנתי, אבל לא עד הסוף.
פתאום כששמעתי את בעלי מדבר עם סטודנט אחד ואומר לו "אתה יודע בכלל כמה אנשים לא היו דתיים אם לא הרבי?!?!"
זה הכה בי.
הבנתי.
זה ככה.
באמת ככה.
חיוותי את זה על בשרי.

כמה פעמים לא הייתי מסוגלת לעשות שטויות בגלל 'שיש בחדר תמונה של הרבי! אני לא מסוגלת להיות לא צנועה!'?!?

כמה פעמים נפלתי, וקמתי? קמתי מיד. בגלל הרבי.

כמה פעמים נפלתי למקומות הכי נמוכים. דברים כאלה שאחריהם לא חוזרים. לא נעמדים חזק.

אם לא חבדניק היה נופל בזה…. אין מצב שהיה קם.
לא קמתי בגלל שאני חזקה.
קמתי בגלל שהרבי הרים אותי.
הוציא אותי ממקומות נמוכים בשתי ידים אבהיות והרים!
חיזק!
תמך!

נכון.
זה היום שנקשרנו בו עם הרבי.
קשר כזה חזק ועמוק שאנחנו לא משערים אפילו.
קשר כזה פנימי שאנחנו לא נחשפים אפילו לרובד הפנימי הזה בתוכנו.
קשר שמחזיק אותנו.
כל אחד ואחת.

קשר שבלעדיו…
לא היינו.

קשר שאפילו אנחנו לא מודעים אליו.
אבל קשר.

זה אמור להיות היום הכי גדול בחיים שלנו.
זה היום שנקשרנו לרבי!
נקשרנו לחיים!
נקשרנו לאלוקים!
נקשרנו לעצמינו!

בגלל שבלי רבי אין כלום!
אין חיים.
אין אלוקים.
אין אותנו.

תודה רבי!
אני אוהבת אותך!
באמת.
חותמת בדמעות.
ילדה שלך שמנסה לתת לך נחת.