באדיבות מגזין עטרת חיה

הוריו, כל אחיו ואחיותיו, אשתו ואחד עשר ילדיו נספו באשוויץ. הוא נשאר ערירי, גלמוד וחסר כל, אך דבר אחד נשאר לו – 'אדון הכל'.

כאשר נודע לו לאחר השואה שלא נותרה אף נפש חיה מכל משפחתו,אמר: "אבד לי הכל, רק הקב"ה את לא אבדתי…".

וכן היה שגור בפיו: "אלוקי הרעבתני, ועירום עזבתני, ובמחשכים הושבתני. בעוזך וגדלך נשבעתי – גם אם תשרפני באש לא אוסיף כי אם אהבתך ושמחה בך".

כזה היה 'הקלויזנבורגער רבי', הלא הוא האדמו"ר מצאנז. תוך כדי התופת הנוראה, כשעמדו רגליו בכניסה למחנה המוות והקלגסים הארורים הסתערו על היהודים בקללות בוז ומכות רצח, הוא הכריז בקול  שהדהד בלהט: "יהודים קדושים! אל תיראו! זכרו, גם פה נמצא ה' איתנו ומחכה להושיענו – 'לית אתר פנוי מיניה'." כשנכנס בשערי המחנה פנימה והבחין למולו בשלושה נערים צעירים פרחי תורה, שאל אותם בהתרגשות: "הנכם מאמינים שהבורא ית"ש נמצא פה איתנו?" מיד ענו "אנו מאמינים!" כשהתרגשותו הולכת וגוברת אמר: "זכרו היטב ואל תשכחו, בזכות האמונה תגאלו ותזכו להשתחרר ולצאת חיים מפה…".

ובאמת בזכות האמונה היוקדת, ה' גאל אותם.

כמה חודשים לאחר שהסתימה מלחמת העולם השניה, בליל יוה"כ לאחר תפילת 'כל נדרי', האדמו"ר מצאנז עמד כשהמחזור בידיו, דממה השתררה ולפתע נשמע קולו גועה בבכי "ריבונו של עולם" התייפח, "אשמנו? בגדנו? האם בגדנו בך במלחמה הנוראה? גזלנו? ממי גזלנו באושוויץ ובמיהלדארף? האם היה בכלל מה וממי לגזול? אהה", קרא כנזכר "אכן, נכשלתי בגזל. היה זה באחד הימים כששבתי מעבודת הפרך וצנחתי על הדרגש מבלי יכולת לזוז,נתפס עורי בין שני קרשים ודם שתת מגופי. גנחתי בקול, והגניחה העירה את שכני לדרגש.. אכן, יש בידי עוון גזל שינה…".

"דיברנו דופי?" המשיך ללמד סנגוריה על ישראל, "האם היתה בנו טיפת כח לדבר? לצנו? כלום היה אפשר בכלל להתלוצץ בגיא ההריגה? מרדנו – במי מרדנו? וכי היה בנו כח למרוד?" וכך קרא את כל סדר הוידוי בבכיות עצומות, כשהוא משיל את כל החטאים מעל היהודים שנצלו מגיא צלמוות. הוידוי הסתיים,האדמו"ר מצאנז סגר את המחזור ואמר: "הוידוי הזה לא נכתב בשבילנו".

"אבל", הרעים לפתע קול "חטאנו בחטאים שאינם כתובים במחזור! חטאנו באמונה,בבטחון! הלא פעמים רבות הרהרנו על הדרגשים והתפללנו לה': אנא,קח את הנשמה שלי,אין לי כבר כח יותר! וכשהוציאו בבוקר את גופותיהם של אלו שלא שרדו את הלילה,האם לא היבטנו לעברם בקנאה? שכחנו שיהודים אנחנו,ושנשמותינו מסורות בידי מלך מלכי המלכים,הקדוש ברוך הוא..

ועל כך-אנו צריכים להתוודות בכל ליבנו-מחל לנו אבא שבשמיים,סלח לנו כי חטאנו!"

צמרמורת אחזה בי כשהתוודעתי לסיפור זה…

לא בכדי הרבי מה"מ הפנה לצדיק זה אנשים הזקוקים לברכה, כפי הסיפור הידוע אודות יהודי שניגש לרבי וביקש ברכה, הרבי ענה לו: "הרי יש לך צדיק בארץ- למה שלא תבקש ממנו ברכה?" (כשהוא מתכוון לאדמו"ר מצאנז) ואכן אותו יהודי התברך ממנו והברכה התקיימה.

לאחר קריאת הסיפור אודות הצדיק בעל מס"נ האדירה, הדהדה לי השאלה הנשאלת בט"ו בשבט-"אילן אילן במה אברכך?" כלומר,מהי הדרך לדאוג שהפירות שלנו יהיו כמו שאנו שואפים, רוצים ומשתדלים לחנך אותם?

לגדל ילדים עם אמונה וחוסן אמיתיים,מוחלטים שכאלה?

הסיפור הנ"ל – הוא התשובה.

הרבי הריי"צ אומר בליקוטי דיבורים שהאמונה היא "האבנט שההורים מעניקים לילדיהם. ידוע היטב שאין דבר גשמי בעולם שהורים יכולים למסור לילדיהם, שהרי כל הירושות הגשמיות אינן בטוחות ונצחיות. הירושה האמיתית והבטוחה שהורים מוסרים לילדיהם היא כוחות הנפש והאמונה- המשתרשת בעומק ליבותיהם". האמונה היא דבר נצחי – המס"נ של אבותינו הם אלה אשר העבירו לנו את הלהט להתמסר בלב ונפש חפצה למסור את נפשינו לה', אם בתקופת השואה,אם בתקופת האינקוויזיציה אם בגרוש ספרד וכו' עד ימינו אנו,אשר מאמינים בלב ונפש חפצה בבטחון ובאמונה שלמה- שהנה זה משיח בא!

העניין הוא לא להסתפק באמונה בבחינת מקיף שישנה בנו, אלא לעורר את אותה אמונה שאולי נרדמה על המשמר, אותה אמונה שעברה אלינו בירושה,זו שאבותינו נטעו בנו על ידי שהתאמצו לעבוד את ה' במס"נ לאורך הדורות. אנו מקבלים בכפית של כסף את אותו מטען אמוני חזק ועוצמתי שהצטבר על ידי מסירות הנפש של אבותינו,סבינו, הורינו שהקריבו את עצמם לה' בנחישות ובהתמדה. כשנתבונן ונעורר אצלינו את אותה אמונה על ידי שמיעת סיפורים של מס"נ,האמונה לא תשאר רק במקיף (כמשל הגנב במחתרת) אלא תחדור ותשתרש בנו. או אז האמונה תאיר בנו בפנימיות- בהתלהבות ובחיות חסידית עד ש'כל עצמותי תאמרנה' וזה יעבור ויחלחל גם בצאצאינו ש:' ה' הוא האלקים, אין עוד מלבדו'.

ועוד והוא העיקר – שעל ידי תוקף האמונה ומסירות הנפש, נראה בעולם הגשמי במוחש בגאולה האמיתית והשלמה את האלוקות כמים לים מכסים, ממש נראה בעיני בשר את מה שהכריז אותו צדיק באמונה תמימה – 'אין עוד מלבדו'!