בהושענא רבה הגיע חסיד לאדמו"ר ה"צמח צדק" וסיפר שבחג הסוכות הגיע רופא לבן שלו ופסק שאין מה לעשות כדי לרפאו. הוא ביקש להגיע ליחידות והמזכיר סירב. לבסוף הרבי אישר. החסיד התרגש, הרבי מקבל אותו אף שזה יום טוב! נכנס וביקש ישועה. הרבי בהה באוויר ואיחל לו "חג שמח לך ולכל המשפחה". החסיד יצא והרגיש שלא קיבל את הברכה שכל כך רצה. לקח את התהלים והלך לבית המדרש, שם שפך את מר ליבו, בכה ובכה. פתאום נופלת ההכרה למוחו שהנה יום טוב היום וחג שחובה לשמוח בו. סגר את ספר התהלים ופצח בריקודים. כל פעם שנכנסה לו מחשבה שלילית הוא נזכר שחג היום. בסוף החג קיבל אותו שוב הרבי ואמר לו: "כשנכנסת אליי ניסיתי למצוא נקודה שתחבר אותך למעלה ותבטל את רוע הגזרה ותביא שמחה חדשה לילד".

הבכי מושך אותנו למטה, הוא המקום הטבעי. נכון, כשקשה בוכים, אבל בעל התניא אומר שהעבודה שלנו היא להתרומם על ידי שמחה. זאת לא עבירה לבכות ולהתחנן, זו אפילו מצווה מהתורה. אך לשמחה יש כוח לחולל נפלאות מעבר לסדר הרגיל. השמחה היא המדד של הביטחון בה' – ככל שאנו שמחים יותר, אנחנו מוכיחים לעצמנו שאנו בטוחים ובוטחים בבורא עולם. זאת לא אמירה בעלמא, זאת הוכחה שיש לנו משהו מעבר.

*"ואַתָּה תְּצוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַֽעֲלֹת נֵ֖ר תָּמִֽיד"

הפרשה מתחילה בשמן שיש להביא למקדש כדי להדליק בו את המנורה. יש הרבה סוגי שמנים ריחניים ואיכותיים, אבל את מנורת התמיד במקדש מדליקים דווקא בשמן זית זך כתית. זית הוא פרי קשה ומר – כדי שיהיה טעים לאכילה עליו לעבור תהליך ממושך של השריה, תסיסה וכתישה. רק כך יוצאת ממנו המרירות, והוא מתרכך ומשנה את טעמו. כדי לייצר שמן מזיתים צריך לכתוש אותם ולמעוך עד שיוצא שמן זך וטהור. זה השמן שידליק את הנר.

הזית מסמל את התהליך שעלינו לעבור כדי להוציא את הפנימיות שלנו החוצה. לעיתים אנו חשים שהחיים כותשים אותנו, מרגישים מעוכים לגמרי… אבל להרגשה הזו יש מטרה – לזכך, לדייק ולמקד אותנו למי שאנחנו באמת. בכל זית מר גלום פוטנציאל של שמן טהור, ובכל אדם גלום פוטנציאל אינסופי, ניצוץ אלוקי, שרק תהליך של כתישה יכול להוציא. זהו כוח ההתחדשות שאינו מוגבל בזמן, גיל, כסף או מקום. מטרת הלחץ – לחלץ אותנו מהקליפה המרירה ולגלות שבפנים אנחנו שמן זך וטהור. הקב״ה רוצה שתממשי את הפוטנציאל שלך. רק מי שהוציאה מתוכה את השמן, יכולה לקום כל בוקר, להאיר את חייה מחדש ולהאיר את סביבתה.

בפרשה כתוב ״ויקחו אליך״, כלומר למשה רבנו, והדבר תמוה שהרי אהרון הוא שממונה על הדלקת המנורה. אלא שהרגליים לוקחות את הראש למקום שהראש לא היה מגיע לבד. כך גם עכשיו, לפני הגאולה, אנחנו הרגליים ויכולים לסייע להביא את הגאולה, וצריך את השמן למאור – עלינו להאיר, לאהוב את עם ישראל, לקיים עוד מצווה ועוד מעשה טוב ליהודי אחר – כי בזכותך יבוא המשיח!

הכותבת: מירי שניאורסון-מנטורית ברוח יהודית, יו"ר נפלאו"ת.

מרצה מנחה ושליחה בתקשורת  לכניסה לאתר לרכישת הספרים "פרשה באהבה" לחצו כאן    mail: [email protected]   טלפון 054-9292901