דה ז'ה וו:
לפני 18 שנה גם אני הייתי מאותם אנשים שבטוחים (והאמת מאד מבולבלים) שפיס אנד לאב עם כל אחד (בלי הבדל דת, מין, גזע וכו)  זה הדרך לשלום הנכסף (במילים אחרות- לגאולה הנצחית).
לצערי אני מזכירה את חטאי היום, כשצעדתי שם, אני זוכרת מראה סוראילסטי- חבדניקים (בלשון של אז- שחורים, פינגווינים) פתחו באסטה- והניחו תפילין וחילקו נרות שבת. לא יודעת למה, התעורר בי כעס למראה הנל ושאלתי כמעט בקול:"איך הם מעיזים??"
לא עברה דקה, ומיד שאלתי את עצמי-
רגע, מה קרה? למה אני כ"כ כועסת עליהם? הם צעקו עלי? איימו עלי? לקחו לי משהו? הם בסה"כ עומדים ברחוב- ויש להם זכות כמו שאני נמצאית כאן, ומציעים משהו, שהוא שונה ממה שיש לי.. למה כ"כ קל לי לאהוב ערבים ולהתחבר אליהם וכגודל הקרבה אליהם כך מתעצמת השנאה כלפי אחי- מהמתרס השני, במילים אחרות: "כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר לרחמנים".
השאלה הזו- ניקרה בראשי:
איך זה הגיוני שאני אוהבת את כל העולם, מתחברת לכולם ורק את הדוסים אני כל כך שונאת?
אמנם לקח זמן, אבל הרגשתי שאני חייבת לחקור, מה יש להם להציע שמעורר אצלי כזה אנטיגוניזם -מה יש שם שמפעיל אצלי כזאת שנאה.
וכשמבררים- ורוצים למצוא תשובות- הלב נדלק. התאהבתי באמת. נמשכתי לה' הטוב.  דווקא שם- זו היתה ההתחלה..
התחלה של שאילת שאלות ולעמוד מול עצמי באמת ולנסות לתהות על החיים.
מתוך החושך- האנדרלמוסיה- מבציע האור.
ממש כמו יז בתמוז- בגימטריה- טוב. זאת התחלת החורבן- ביום זה מרגישים כאילו הרע גובר- אך בתוכו יש אור גדול, מסתתר הטוב הגדול ביותר. לעתיד לבוא ימים אלה- יהפכו לששון ולשמחה.
ממש כמו מצעד הגאווה-
חושך מאין כמוהו, אך דווקא שם- מתגלה האור.
לא צריכים להתפעל מהחושך- רק להגדיל את האור.לגעת בחושך בלי חשש, ואז- נגלה שהוא בכלל לא קיים. סתם בלון נפוח שמחכה שלא נתייחס אליו, כדי להעלם. זהו עוד נסיון להעניק כח לאור, ולא להתפעל מהחושך, כמה שהוא סמיך- ככה אור אדיר שוכן בתוכו.
אנחנו בדרך לגאולה
רק מלגעת באור.

שבוע מבורך ושימים אלה יהפכו לששון ולשמחה,
מורן קורס

להצטרפות לקבוצה שקטה:
https://chat.whatsapp.com/HXbnhPzhOLGKuIZPJny4EO