אני המשפיעה של שטערנא, ואני חווה וואצאפים ופוסטים חסרי אחריות שעפים ברשת ויוצרים עוול והרס באמירות מאוד לא אחראיות ולא מבוססות.

אז החלטתי לכתוב את מה שאני יודעת מקרוב מאד, ובאישור המשפחה כמובן.

נכון שאנחנו לא באמת נדע בדיוק מה היה שם. אני יודעת ששטערנא נלחמה לחיות וידעה למרות המחשבות שלה, שמוות זה לא פתרון.

הייתי מורה של שטערנא בתיכון בכיתה ט', והיה לנו קשר טוב, אבל אחר כך היא המשיכה הלאה ושנים לא היינו בקשר. לפני כשנה וחצי היא פנתה אלי. היא זכרה את הקשר שהיה לנו וביקשה לחדש אותו.

במקביל אגב לקשר שהתהווה בינינו עוד נשמר הקשר שלה עם המשפיעה הקודמת, והן המשיכו בקשר המיוחד שהיה ביניהן.

לאורך כל הדרך היא תמיד היתה עם משפיעה. זה היה חשוב לה.

היא סיפרה לי כמה משמעותי בעבורה הקשר עם מנהלת התיכון. כמה היא מעריכה אותה. כל שנה בח"י אלול היא צלצלה לאחל לה שנה טובה ולהוקיר לה טובה על הדרך שהיא ליוותה אותה ועל הרגישות שבה התנהלו איתה בתיכון. שאיפשרו לה להיות היא.

כי שטערנא ידעה לבקש עזרה. וידעה לעזור לעצמה. וידעה להוקיר תודה.

והיתה בטיפול. לאורך כל השנים, בעקביות וברצף, ורוב הזמן במימון ההורים. היתה תמיכה מהמשפחה. (והמשפט: "היא הפסיקה בלחץ המשפחה" הוא שקר גס, שמגיע מצורך של אנשים להסביר לעצמם שחייבים להימצא אשמים. אז זהו. שאין).

נכון שהיא עברה חיים מורכבים. אבל היא תמיד נלחמה לחיות ולהתקדם ולראות את העתיד.

היא נלחמה בכאב ובהצפות שלו.

היא באה אלי בשבת, כדי שנלמד יחד למה העולם שלנו מתנהל ככה. היא התחילה ללמוד תניא בזמן האחרון, כי רצתה כל כך לחיות. ולמרות המחשבות היא היתה אומרת: "למות זה לא הפיתרון", והמשיכה לחפש ולנסות ולהשתדל ולהתאמץ.

שטערנא סיימה בהצטיינות לימודי אדריכלות, ובתחילת החודש האחרון התחילה לעבוד בזה.

בשיחה האחרונה שלנו, לפני שבוע, היא ביקשה שאכתוב עליה לרבי לברכה בעבודה החדשה.

היו לה מחשבות על העתיד והיא התחילה לחשוב על בניית בית.

לפני חודשיים, כשנולד אשר שלנו, היא ספרה לי על כמה ילדים היא חולמת ושהיא כבר רוצה למצוא את הבעל..

אני מכירה כל כך הרבה אנשים טובים שהיו בקשר איתה.

שטערנא סיפרה לי על הורים שהתאמצו, השקיעו, התמסרו וניסו ככל יכולתם.

אני מכירה את אחותה המדהימה של שטערנא. אני מכירה סבתא מהממת, ששטערנא תמיד היתה מספרת כמה היא מכילה ותומכת ומאפשרת.

הגלות החשוכה שבה אנו חיים קשה, ולפעמים חזקה יותר מאיתנו.

אבל אני יודעת שגם שטערנא וגם חני היו במערכת משפחתית וממסדית שבה הדברים מטופלים ומדוברים ולא מטואטאים.

דיברתי המון על שטערנא, אבל אני גם מכירה טוב את ההורים של חני, שהם אנשים רגישים. וכשהיה צורך, לקחו את הילדים לטיפולים ועשו עבודה מדהימה עם עצמם, ותמיד היו עם יד על הדופק לגבי הילדים.

האסון קרה כנראה ברגע שהייאוש סגר עליהן. כשיש התקפות של מחשבות אובדניות, היכולות השכליות והדעת לא ממש קיימים.

אבל ברור לי שאם היו מצליחות להיות בדעת, היו נזכרות שבעצם הם כן, וממש רוצות, לחיות ולהתגבר על הרגעים הקשים של עצמן ולא להתאבד.

כשיש מוות – אבי אבות הטומאה – הסטרא אחרא חוגגת…

יונקת מהיכולות שלה לזרוע פחד ובהלה.

האמירות שיוצאות בלי להכיר את העובדות, ללא אחריות וללא מחשבה, פוגעות לא רק במשפחה, אלא בהרבה בנות שנכנסות לפאניקה וחרדה.

אז חשוב לדבר. ולהתייעץ איך לדבר.

ולנסות לחשוב מה הקב"ה רוצה להגיד לנו.

אולי שנתנער ולא נחזור לשגרה.

אלא פשוט ננתב את הרגשות הקשים לעשייה שתעשה עוד אור, ותיתן עוד מענה לכל כך הרבה צער וכאב שקיימים מסביבנו.

לעילוי נשמת שטערנא שרה בת דוד בערל וחנה בת נח.

גאולה עכשיו, אסתי משי זהב, רמת השרון.