שמי רבקה רסקין, נולדתי להוריי ר' אריה זאב ז"ל ואמי מלכה ע"ה ליפסקר. הוריי התחתנו בפולטובה שבאוקראינה. לאחר שלוש שנות נישואין, בשנת תרצ"ג (1933), הורה הרבי הריי"ץ (רבי יוסף יצחק, השישי לאדמו"רי חב"ד) להוריי לעבור לגרוזיה. הוריי ואחותי הבכורה עברו בשליחות הרבי לעיר כותאיס שבגרוזיה, שם פתחו את ביתם כאכסניה לבית כנסת ובית מדרש. בביתם פעלה ישיבה מחתרתית וחסידים היו באים להתוועד שם. אבי דאג גם לפרנסתם של יהודי גרוזיה ויחד עם עוד חסידים הקים מפעל לצביעת טקסטיל. בגרוזיה נולדו להוריי עוד תשעה ילדים.

בסיום מלחמת העולם השניה נודע שהרבי הריי"ץ נ"ע מסכים, ללא הסתייגות, לצאת את ברית המועצות, תוך התחזות לנתיני פולין. כשאבי שמע זאת, דעתו הייתה נחושה שיש לצאת ומיד.

ללא היסוסים הוריי יצאו מגרוזיה ומרוסיה והמשיכו משך שלוש שנים בתחנות שונות ורבות: פולניה, צ'כוסלובקיה, אוסטריה וגרמניה. בכל מקום שהגיעו הם דאגו להקים מוסדות חינוך, תלמודי תורה וישיבות.

באחד הימים הגיע מכתב מהרבי, האדמו"ר הריי"ץ, כתשובה למכתבו של אבי, ובו הורה לו הרבי לנסוע לארץ ישראל. הרבי כתב לו: "אתה ובניך תהיו נרות להאיר". הוריי עלו בשנת 1948, יחד עם עשרת ילדיהם. בארץ נולדו להם עוד ארבעה ילדים, אני הייתי מספר שלוש עשרה במשפחה. תחילה הופנתה המשפחה לבית עולים בבאר יעקב ומשם ללוד.

מה שאני זוכרת מימי ילדותי, זה שגרנו בבית מאוד גדול ורחב. "זכינו" לבית גדול כי היינו משפחה ברוכת ילדים.
בימינו, יכלו להפוך אותו לווילה הכי מפוארת באזור. אבל לצערי, להורי לא היה די כסף. התנאים ב"וילה" היו מזעזעים ביותר, השירותים היו מחוץ לביתנו בחצר, ללא תאורה ולא נוחים כמו היום, אלא היה מן בור בתוך הריצפה במקום האסלה. המקלחת הייתה בחדר נפרד עם איזשהו צינור שיצא מהקיר, שהיינו צריכים למשוך אותו, לפתוח ולסגור בכוח. גם לא היו מים חמים, כי לא היה אז לא דוד חשמל ולא דוד שמש. אימא שלי הייתה מחממת לנו מים בסיר וכמובן לא על כיריים של גז אלא על פתיליה או על פרימוס כך הינו מתקלחים. כמובן, לא בכל לילה, כמו שעושים היום, מפני שלא היה להורי די כסף בכדי לשלם על המים או על החשמל. המקרר שהיה לנו בבית לא היה חשמלי, אלא היו צריכים כל יום או כל יומיים ללכת לקנות בלוקים של קרח, שאחד מאחיי היה מביא. היו לוקחים את הקרח, חותכים אותו בחצר לחתיכות ומכניסים לתוך "תא הקפאה" במקרר, כך היו מקררים את המזון או השתייה.

בקשר לתרופות, בתקופה זו לא היו קופות חולים ובכל מקרה שנזקקנו לטיפול רפואי, נסענו לבית חולים "אסף הרופא" שהיה סמוך למקום מגורנו.

כשהתחתנתי עברתי לגור בקרית מלאכי, שם נולדו לנו שמונה ילדים, וב"ה אני שמחה שזכיתי להמשיך את ההוראה של הרבי "נרות להאיר". ילדיי משמשים כשליחים של הרבי מליובאוויטש במקומות שונים בעולם ו"מאירים" באמצעות "בתי חב"ד" שהקימו, בכל מקום בו הם מצויים, על ידי הפצת היהדות וסיוע ליהודים בגשמיות וברוחניות.