"אמא, הוא לקח לי"… "הוא הרביץ לי"… "א מ מ מא תגידי לו"… 

מכירות את הקריאות? דומה שאין בית שבו הן לא נשמעות במינון ובתדירות כזו או אחרת. מריבות בין ילדים הן חלק מן החיים. איך להגיב? איך להתייחס אם בכלל? ובעיקר, איך נשכין שלום? * "עטרת חיה" יצא בעקבות כמה נשים שאחרי תקופות של נתק וריב בביתן, החליטו להתעלות על עצמן והביאו את הסאגה המתמשכת לסיומה! * וגם: קבלנה הדרכה בסיסית בגישור

מאת: יעל שניאורסון

מריבות בין ילדים הן דבר מצוי ואפילו נורמלי. ילד לומד לתקשר עם הסביבה שלו והסביבה הראשונית – המשפחה, ובהמשך גם החברה במסגרת החינוכית או בשכונה, היא מעין הכנה ב'קטן' למה שמצפה לו בעולם הגדול: דרך המריבות הוא לומד איך לתקשר עם אנשים, מה עושים כשהשני לא מסכים לדעתי ואיך מתמודדים כשאני והחבר/האחר רוצים את אותו הדבר.

לשרשה של מריבה

אז מה עושים כשהטונים עולים?

"כל עוד אין אלימות ממשית, עלינו לא להתערב". אומרת חיה, אמא מנוסה. "הילדים ילמדו להסתדר ביניהם טוב הרבה יותר כאשר לא נתערב במריבות שלהם. אחרי ככלות הכל, לא לעולם נלך אחריהם ונלמד אותם איך מתנהלים במקרים של סכסוך. כאן, בבית, זו ההזדמנות שלהם להתנסות במקום בטוח. הרי בסופו של דבר, אחים משלימים וסולחים זה לזה".

"לדעתי, מריבות בין הילדים מתחלקות לכמה סוגים" סוברת אפרת, אמא למשפחה ברוכה, וגננת במקצועה. "ישנן את המריבות הקלות, אלו שאם אנו נתערב בהן רק נחמיר את המצב. יש מריבות שכל המטרה שלהן היא למשוך את תשומת הלב שלנו, ההורים, כדי שנתערב, ננסה לשמוע, לפשר ולתווך. ואז הילדים הרוויחו כמה דקות של 'צומי' מאמא. אלו מריבות שבהן באמת מוטב שלא נתערב. אז הילדים יפסיקו מהר מאד לריב, כי אם אמא לא מתייחסת – המריבה לא השיגה את מטרתה.

"לעומת זאת, יש לשים לב למקרים בהם המריבות חריפות וממושכות יותר. או למקרה שבו יש ילד אחד או שניים שתמיד רבים. במקרה כזה, צריך להתבונן מה קורה עם הילד הזה. האם הוא מחפש תשומת לב נוספת? אם כן, כדאי לתת לו אותה בדרכים אחרות על מנת למנוע ממנו להגרר למריבות. בפעמים אחרות, יתכן שנגלה שלילד המסוים הזה יש קושי חברתי. ישנם ילדים המתקשים לוותר, חושבים שכל דבר שייך אליהם. לא מסוגלים לחלוק עם האחר. זה אופייני לגילאי שנה–שנתיים, אך אם ילד עדיין ממשיך בהתנהגות הזו, צריך ללמד אותו איך מתקשרים עם ילדים אחרים.

"כמו כן, צריך לשים לב לכך, שבדרך כלל נבקש מהגדולים לוותר לקטנים. לפעמים זה יוצר מצב שבו הגדולים מרגישים מקופחים. ו'למה תמיד אני צריך לוותר לו?' בעוד הקטנים מתרגלים שהכל מגיע להם. ואז, כשהם מגיעים לגן, בין ילדים בני גילם הם יתקשו לחלוק עם האחרים, שהרי התרגלו שכולם מוותרים להם תמיד… כל אמא צריכה ללמוד לאזן ולדייק בכמות הוויתורים שהיא מבקשת מכל אחד מילדיה.

"כמובן, שאם המריבה נגררת חלילה למקום של אלימות מילולית או פיזית, נתערב מיידית ונפסיק את המריבה. זה כלל שצריך להיות ברור לילדינו. גם אם אתה צודק – אתה לא משתמש בדרך הזו כדי לקבל את המגיע לך".

כך נמנע אותן

"מנסיוני האישי, ניתן למנוע חלק גדול מן המריבות אם נלמד את הילדים כללים של התנהגות ותקשורת. לימוד הכללים ייעשה לא בשעת הכעס והמריבה. ככלל הידוע של חז"ל 'אל תרצה את חברך בשעת כעסו'. בזמנים של נחת ואווירה רגועה נדבר עם הילדים, בצורה תאורטית על כללים. איך מבקשים? מה עושים כשאני והאח/החבר רוצים בדיוק את אותו משחק/ ספר וכדו'? חשוב לתת לילדים לחשוב ולנסות למצוא בעצמם פתרונות. לדבר על הפתרונות ולהבין מה נכון ומה לא נכון. לילדים צעירים אפשר גם לעשות משחק סימולציה שימחיש להם יותר כיצד לנהוג כדי לא להגיע למריבה.

"השיחה הזו אינה שיחה חד–פעמית" מבהירה אפרת, "צריך לחזור עליה כמה וכמה פעמים בהתאם לגילם, רמתם והבנתם של הילדים. אחר כך, בשעת מריבה או וויכוח, לפני שהוא מתחיל להתלהט, אפשר לעצור ולהזכיר בעדינות 'אתם זוכרים מה דברנו אתמול? מה עושים כששני ילדים רוצים את אותו משחק? מי יכול לחשוב על פתרון?' אחרי שהילדים התאמנו על כך קודם, יהיה להם קל יותר לעבור למצב הזה ולהטמיע אותו בתוך הפעילות שלהם.

כמו אהרון

"ילדים גדולים יותר ניתן ללמד טכניקות של גישור. הגישור הינו בעצם הגרסה החדשנית של מה שקיים ביהדות כבר אלפי שנים. עוד מימי אהרון הכהן שנאמר עליו 'אוהב שלום ורודף שלום'. בגישור ישנו צד שלישי שאינו מעורב במריבה המסייע לשני הצדדים למצוא פשרה ופתרון שישביע את רצון שני הצדדים.

"המנגנון העומד בבסיס תהליך הגישור מבוסס על שלוש שאלות: מה לשנות? לְמה לשנות? איך לשנות?

בתחילה המגשר שומע את הרצון של כל אחד מן הצדדים – במעמד הצד השני, מה שמאפשר לכל אחד לשמוע מה מרגיש השני.

בשלב הבא מנסה המגשר להבין מה הצורך העומד מאחורי הרצון של כל אחד מהצדדים (לדוגמא, אני רוצה את העט הזה דווקא, כי איתו הכי נוח לי לכתוב ואני צריך כעת להכין שיעורי בית. אני רוצה את העט הזה כי אני צריך לצייר ציור כדי לפתח את כשרון הציור שלי), מהשלב הזה מגיעים לשאלה של: מה לשנות?

כאן אנחנו מבינים שלכל אחד יש צורך להשתמש בעט, אבל היות שלא הגיוני ששניהם ישתמשו בו באותו רגע. צריך לבדוק מה לשנות כדי שעדיין שני הצדדים יצאו מרוצים.

בשלב הבא כל אחד מעלה רעיון למה לשנות? איזו דרך חלופית אפשר למצוא כדי לדאוג ששנינו נצא מרוצים?

בשלב השלישי: איך לשנות? מוצאים את הפתרון שיהיה מקובל על שני הצדדים. לדוגמא: שנינו מסכימים שהכנת שיעורי בית קודמת ודחופה יותר, לכן, אתה תכין קודם את שיעורי הבית ואחר כך תיתן לי את העט לציור.

"הדוגמא שהובאה לעיל היא דוגמא פשוטה, אך הרעיון עובד גם בסכסוכים מורכבים הרבה יותר.

התפקיד של המגשר הוא לעזור לצדדים על ידי הקשבה ושאלות מכוונות להגיע לפתרון. בלי לשפוט, בלי לבקר, ובלי להכריח אף אחד.

אפשר ללמד ילדים גדולים את הטכניקה הזו ולתת להם לשמש כמגשרים בסכסוכים בינהם. כך הם לומדים כיצד לפתור בעיות בכוחות עצמם, כיצד להיות קשובים לצרכים ולרצונות של האחר וכיצד להגיע למטרה בדרכי נועם ובדרכי שלום" היא מסכמת.

ובעזרת השם, בזכות השכנת השלום ביננו ובין ילדינו נזכה לגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש ונזכה אשר מי "שהשלום שלו ישים עלינו ברכה ושלום".

*המידע המופיע לגבי הגישור בכתבה נלקח מהספר: פתרון קונפליקטים בחיי יום יום, זוכים בלבד, ויס, נ' , גלטר ג', (1999)