שעת צהריים חמה, את עסוקה בתליית כביסה, ילדייך משחקים בשלווה בחדר הסמוך ופתאום את מוצאת את עצמך מקשיבה לשיחתם ומגלה לבושתך, שהם לא חושבים שאמא מתפללת.

"יוסי, תעשה ברכה בקול!" את מבקשת מבן החמש שלך והוא עונה לך בתמימות: "אבל אמא, את תמיד מברכת בשקט!"

ומי בכלל מדבר על ילדי גיל ההתבגרות שאנחנו מזהים אצלם כל מיני התנהגויות שלא ממש היינו רוצים שיאמצו. אם זה בהקפדה על צניעות, על תפילות בזמן, ועל עוד כל מיני דברים קטנים כגדולים, כשבחשבון נפש שאנחנו עושות עם עצמנו אנחנו מגלות פתאום ש… אנחנו לא יותר טובות מהם. או במילים אחרות, הילדים שלנו הם המראה שלנו. מראה המשקפת לנו בנאמנות חסרת רחמים את המצב הרוחני והחסידי שלנו.

אז מה עושים?! האם המצב אבוד?! 

כחסידים אנחנו יודעים שאין מצב אבוד. אם נתבונן נבין שהקב"ה ברחמיו שולח לנו את המראה הזאת כדי שנסתכל בה ונדע מה אנחנו צריכות לתקן, איך אנחנו צריכות לשפר את עצמנו כדי להעלות עוד יותר אותנו ואת הילדים שלנו. תמיד אפשר לתקן. צריך רק לקחת נשימה עמוקה, כי הדרך ארוכה, להתפלל להצלחה ולהתחיל לצעוד.

אם יש דברים שאת יכולה ומצליחה לשפר בעצמך, את מוזמנת בשמחה לעשות זאת, יחד עם הילדים. חשוב מאוד לשתף אותם בתהליך שאת עוברת – כך יהיה להם קל יותר לקבל את הנפילות שלהם ואת הקושי שלהם; כשאת משתפת אותם בכך שגם לך קשה, וגם לך יש (לפעמים…) יצר הרע שמפריע לך לזכור להתפלל בכוונה/לברך בקול/לדבר בנחת. או כל דבר אחר.

[דרך אגב, זה יעזור גם לך לקבל את התהליך שהילדים עוברים באורך־רוח כשתזכרי שגם לך זה לא כל־כך פשוט. אז למה מהם את מצפה שהם ילמדו ויפנימו ברגע?]

מלבד זאת, ביחד – הדרך הרבה יותר קלה. זה נכון גם לגבייך וגם לגביהם. אפשר להחליט על איזשהו קוד שנשתמש בו כדי להזכיר – אמא לילדים והילדים לאמא – את העניין המסוים שאותו רוצים לשפר, זה מוסיף לאווירה של ה'ביחד' ועוזר פלאים לשינוי אצל כולם.

את הילדים הבוגרים אפשר אפילו לשתף יותר. ואם ממש קשה לך בעניין מסוים את יכולה לומר לבן/לבת המתבגרת: "תראי, אני יודעת שזה משהו ממש חשוב. הייתי מאד־מאד רוצה להצליח לסיים את כל התהילים בשבת מברכים לפני התפילה (למשל), אבל ממש קשה לי כי… (את יכולה לבחור אם לומר את הסיבה או לא). אבל חשוב לי שתביני שהעובדה שאני לא מצליחה לעמוד בזה, לא אומרת חלילה שזה משהו שהוא לא חשוב! חשוב לי מאד שאת תנסי להצליח יותר ממני בעניין".

אחרי ככלות הכל, כולנו יודעות שדוגמא אישית בחינוך היא חשובה מאד. אבל גם אם את לא מצליחה ליישם במעשה, עצם העובדה שאת משדרת לילדים שאת שואפת להגיע לשם, תעזור להם לרצות לכוון את עצמם לשם – גם אם את עדיין לא עומדת במקום הזה.

כמובן, אם חלילה אימצת לעצמך אי־אילו הרגלים שלא היית רוצה שהילדים שלך יישמו, עשי כל מאמץ להיפטר מהם תיכף ומיד ממש!

קראתי לאחרונה מאמר של יועצת תזונה, שכתבה בין השאר: "את לא יכולה לומר לילדה שלך ששוקולד הוא לא בריא ושלא תאכל אותו, אם בעצם הסיבה היא שאת רוצה לשמור אותו לעצמך בשביל כוס הקפה של הערב. זה לא שאסור לך לרצות שוקולד מדי פעם. אבל אם זו הסיבה, אל תתני לילדה הרצאה עד כמה השוקולד לא בריא…"

זה נכון בגשמיות וקל וחומר גם ברוחניות. ואל נשלה את עצמנו שהילדים 'לא רואים'. כי גם אם לא רואים – הם מרגישים. ואם אנחנו לא נשדר להם אמת, איך נרצה שיצעדו בשביל האמת?!

נכון, זה לא קל, אבל מי אמר שהחיים קלים?

הרבי מה"מ אומר: "אין להסתפק במידה שההורים חושבים שהיא מספיקה עבורם, כיון שאסור לשכוח שמצב היהדות – כאשר מגיעים לגיל העמידה – הוא על פי רוב מה שנותר לאחר הירידה מהמידה שהוריהם העניקו להם, אשר מפני סיבות שונות כבר חסר מזה חלק – וחלק חשוב, ואם במה שההורים כיום נותנים לילדיהם, אין זה בחיות וחמימות מספקת, הרי גם לילדיהם יחסר חלק כלשהו, ואם כן מה כבר ישאר אחר כך?!

"בפרט כשמתבוננים שלדור הצעיר יש נסיונות וקשיים גדולים ביהדות יותר מבדור הקודם ומבדורות קודמים, במילא זקוקים לנשק רב יותר – שזהו חיזוק הקשר לתורה ומצוות, ועוד יותר מאשר דור או שניים ודורות נוספים קודם לכן" (אגרות קודש חלק ח', עמ' י"ח-י"ט. תרגום מאידית).

אז אם אנחנו באמת רוצות ילדים חסידיים ומקושרים, נשתדל לתת להם במידה גדושה ביותר, הרבה יותר ממה שאנחנו מעניקות לעצמנו, כדי שלפחות חלק מזה, יישאר אצל הילדים שלנו.

בהצלחה לכולנו!