אחים – ביחד ולחוד/אלומה שמלי

יחסיהם המורכבים של האחים יעקב ועשו, פותחים צוהר למורכבות תפקיד ההורים, אשר מחד מבקשים לגדל את הילדים באחוות אחים, ולאידך, מעוניינים לאפשר לכל ילד לפתח את הנפרדות והזהות העצמאית שלו > רב שיח חינוכי ומקצועי על יחסי אחים צמודי-גיל, מתי להפריד ביניהם ומתי לא? וכיצד נגדל את ילדינו עם אכפתיות זה לזה

יחסים בין אחים. מרגע בו יוצא לאויר העולם הילד השני שלנו, בשעה טובה, מתחילים החששות וההתלבטויות. יקנא הבכור? לא יקנא? האם הקטן מקבל את כל תשומת הלב והטיפוח כמו שאחיו הגדול קיבל? ואין להם סוף, לדאגות. האם אני נותנת מספיק תשומת לב לשניהם? (וכן ירבו…) אחיו היה הרבה יותר זריז ממנו… למה רק לה הכל לוקח כל כך הרבה זמן? האם אני יכולה להתפעל בלב שקט מהכישרון המדהים שלה או שזה עלול לגרום לאחותה לקנא? מדי פעם אנחנו מפסיקות לרגע להתלבט, במיוחד כשאנחנו עסוקות בלהפריד בין האחים הניצים, שוב…
פנינו לאימא אחת, ליועץ חינוכי ולתאומה אחת, ופתחנו את נושא היחסים בין אחים מכיוונים מעניינים ושונים. אם יש לכן יותר מילד אחד, וגם אם לא, אתן מוזמנות להמשיך ולקרוא.

דבר היועץ החינוכי
מריבות, השוואות, יחס שווה ואפליה – פנינו לרב אברהם ועקנין שיחי', יועץ חינוכי בחיידר תפארת מנחם שבביתר עילית, כדי שיעשה לנו קצת סדר בעניינים. הרב מציין שכל אחד מהנושאים ראוי לכמה וכמה כתבות בפני עצמו, ונעשה כאן השתדלות לענות בקצרה, על כל פנים.

איך אנחנו כהורים, יכולים מצד אחד לקרב בין האחים, לדאוג לכולם בשווה, ומצד שני לאפשר לכל ילד את הנפרדות שלו ולטפח זהות עצמאית?
״השאלה נראית קשה, אבל היא לא בהכרח כזו. אין ספק שעלינו לדאוג לכל הילדים באופן שווה, וכמו כן ברור שהם שונים האחד מהשני וכל אחד צריך להתפתח ולגדול בתחומים בו הוא חזק והדברים אינם מתנגשים.
להשוות בין ילדים אין פירושו שכולם מקבלים אותו דבר, אלא שכולם מקבלים את מה שהם צריכים עד רמה מסוימת שההורים מחליטים.
ניקח לדוגמה את דגני הבוקר. רוב הילדים במשפחה אוהבים ׳שוגי׳, רק יוסי אוהב ׳קורנפלקס׳. האם הקנייה של ה׳קורנפלקס׳ ליוסי יוצרת אפליה? אם נגדיר ש'אצלנו בבית כולם אוכלים שוגי' אולי זו אכן אפליה. אולם אם נחליט ש'אצלנו בבית כל אחד מקבל את דגני הבוקר שהוא אוהב' הרי שהכל בסדר, כי יוסי אוהב ׳קורנפלקס׳.
האם להעניק לילד המוזיקאלי שיעורי נגינה היא אפליה? ממש לא. הוא זקוק להם ממש כמו שילד אחר במשפחה זקוק לשיעורי עזר, והילד השלישי לאחר צהריים רגוע ופנוי מחוגים״…

כיצד נוכל, כהורים, לעודד את הילדים שלנו, שיהיה אכפת להם האחד מהשני?
״דוגמא אישית! זו הדרך הטובה והיחידה בעצם, ללמד ילד איכפתיות.
כאשר הילדים רואים שלהורים אכפת אחד מהשני, וכן אכפת להם מכל ילד, הילדים יהיו במילא אכפתיים אחד לשני. אולם אם הוא מרגיש שלא אכפת להם ממנו, לא יעזרו נאומים ופרסים. הילד אולי יתנהג כמצופה כדי להרוויח את הפרס או הממתק, אבל אכפתי הוא לא יהיה״.

עד כמה צריך להיזהר שלא להפלות ילד אחד יותר מכולם? ומה אם הוא כשרוני במיוחד וחשוב לנו לפתח את זה? או להיפך, חלש וזקוק לסיוע במיוחד?
״עד כמה צריך להיזהר? עד בלי די! הרי חז"ל כבר הורו לנו שאין להפלות בן בין הבנים, כך שאין כאן מקום לשאלה. ילד מודד אהבה לא בכמה אנחנו נותנים לו, אלא בכמה אנחנו רגישים לרגשותיו. כשיש ילד כשרוני במיוחד, הדבר הכי קל זה להתלהב ממנו וזה גם נותן לנו מקור לגאווה (לא כל כך ברור למה, כי מדובר במתנת שמיים! לא ממש עשינו משהו בשביל זה). אבל, צריך לשים לב שאת העוצמה הזו הילד יקבל בין כה וכה במקומות אחרים ואילו הנזק לילד שאינו כשרוני כל כך הוא עצום. לכן לדעתי יש להיזהר לא להבליט את הכישרון ליד האח השני ובטח שלא בפני המשפחה המורחבת״.

המריבות… איך מתמודדים איתן?
״הדרך הטובה להתמודד עם מריבות של ילדים היא לא להתערב.
ישנן כמה סיבות הגורמות לילדים לריב בלי סוף. הילד אגוצנטרי מטבעו ולכן קשה לו לחלוק, הרצון לתשומת לב שלנו, ההורים(!) וכן, זוהי פשוט דרך של תקשורת בין אחים. עלינו כהורים להימנע מלהתערב במריבה. קודם כל, אנחנו לא באמת יודעים מי צודק ומי לא, ומהחקירות שלנו קשה מאד לדעת. דבר שני: המריבה עצמה מלמדת את הילדים הרבה על יחסי אחים, ויתור, ודרכי פתרון בעיות. וכשהסיבה האמיתית למריבה היא להשיג את תשומת הלב שלנו – ברור שלא לתת אותה יהיה הפיתרון הכי טוב.
כל עוד המריבה היא בגבול הסביר, ניתן להם להתמודד בעצמם. אם מגיעים לאלימות, פיזית או מילולית – נפריד ביניהם, בלי לפסוק מי צודק, ולא נאפשר את המשך האלימות. ׳אצלנו בבית לא מרימים ידיים׳, ׳אצלנו בבית לא מדברים במילים כאלו׳".

תאומים: לחוד או ביחד?
וכשעוסקים באחים, איך אפשר לא לדבר על תאומים… הנס המופלא הזה, שכיף לראות אותו בעגלה כפולה ובגדים זהים בטיול של שבת, אבל בכלל לא פשוט לגדל, ולא רק בגלל העבודה הרבה.
פנינו במקביל אל רבקה, אימא לזוג תאומות זהות, ואל אהובי, תאומה בעצמה, וקיבלנו תשובות מעניינות לשאלות שלנו:
שאלת השאלות – איך עדיף לדעתך לתאומים ללמוד, באותה כיתה או בכיתות מקבילות?
רבקה: ״ישנה איזו הנחת יסוד חד משמעית שתאומים חייבים ללמוד בכיתות נפרדות. כאמא לתאומות אני יכולה להבין את ההגיון שבזה, אבל חושבת שיש לסייג, תלוי. תלוי ביחסים ביניהם, תלוי עד כמה הפער הלימודי והרגשי ביניהם גדול. ישנם זוגות תאומים שיכולים ללמוד היטב באותה כיתה. הבנות שלי לומדות יחד כי בית הספר בקהילה שלנו קטן ואין בו יותר מכיתה אחת בכל מחזור. יש לכל אחת את המקום שלה, ב"ה. לא נוצר מצב שאחת מתפקדת לימודית ואחת הופכת תלויה בשנייה. אפילו בין החברות, שדי משותפות לשתיהן, יש את זו שהיא בעיקר חברה של תאומה אחת וזו שבעיקר חברה של השניה״…
אהובי: ״לדעתי, כתאומה שבחלק מהשנים למדה עם אחותה יחד ובחלקן בנפרד – עדיף שתאומים ילמדו בכיתות נפרדות. ילד צריך שתהיה לו את היכולת להתבטא ולבטא את היכולות שלו מבלי להיות בצל של אחיו; ולהיפך, בלי לחשוש להעמיד את אחיו בצל. לפעמים תאומים גם מחפים זה על זה. אולי במקרים מסוימים זה טוב, בהרבה מקרים אחרים – פחות״.

מאיזה גיל כבר חיוני לדעתך להפריד ביניהם?
רבקה: ״כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות. בשנים האלו, בהם המתבגר עסוק בלבנות את אישיותו העצמאית ולמצוא את מקומו בחברה – לא כדאי שהעול של אח צמוד יכביד עליו. ישנה גם נטייה של נערים ונערות בגיל הזה להתבייש באח שלהם או במעשיו ולנסות 'לחנך' אותו. אבל עדיין, לדעתי זוגות של תאומים שיש ביניהם קשר בריא וזורם יוכלו לעבור גם את השנים הללו בכיתה אחת ואפילו ליהנות מהיתרון שבחבר צמוד״…
אהובי: ״בגיל העל יסודי/ישיבה ילד צריך את המקום הפרטי שלו, שם הוא יכול להיות מי שהוא רוצה בלי שישפטו אותו על סמך מה שהוא בבית או מה שאומרים עליו בבית. הוא יכול ככה לבנות לעצמו תדמית ולפתח את העצמאות שלו״.

מה דעתך על בגדים זהים?
רבקה: ״כאימא? קודם כל, יקר… אם אלו הילדים הראשונים שלך ואת בכל מקרה צריכה לקנות בגדים אז למה לא, אבל במידה וכבר יש לך שקיות מלאות בגדים טובים בארון למעלה? ממש מיותר. קני לך סט אחד זהה לאירועים ואירוח ותהני עם הבגדים הפשוטים והנוחים. יש בזה גם השתעבדות. מה קורה עם אחד פולט? צריך להחליף גם לשני?… כשהילדות שלי גדלו זרמתי איתן. היו פעמים שהן התחננו לבגד זהה, 'להיות תאומות' כלשונן. לפעמים בחרו את אותו הדגם בצבעים שונים, והיו תקופות שבהן בחרו בגדים שונים לגמרי. מבחינתי, כל עוד זה צנוע ועומד בתקציב – הכל אפשרי״.
אהובי: ״אין ספק שלאימא זה כיף להלביש באותם בגדים. גם אני כתאומה נהנית לראות תמונות מתוקות שלנו, תאומות בבגדים זהים לחלוטין. אבל האמת? לתאומים לפעמים זה נמאס. נחמד להיות תאומה, אבל חוץ מתאומה אני עוד הרבה דברים אחרים. אני מוכשרת בדברים מסוימים ואוהבת דברים אחרים וגם מוטרדת או כועסת. כשמלבישים אותי ואת אחותי באותו בגד, כאילו הופכים את התאומוּת שלנו לדבר העיקרי. כבר אין מקום ל׳אני׳ הפרטי שלי. לדעתי, גם אימא שחשוב לה, צריכה להיות רגישה, ולבדוק אם גם לתאומים שלה זה מתאים״.

כיצד יכולים הורים לחזק את הקשר בין התאומים, ואיך הם עלולים דווקא להפריד ביניהם?
רבקה: ״לדעתי, (לא שאלתי את הבנות…) אימא צריכה להיות רגועה, לאהוב, לחנך ולגדל את התאומים שלה בכיף ובשמחה. לפעמים דווקא הלחץ שלנו, והבחינה המדוקדקת כל הזמן אם הם מתחברים או לא. אוהבים או לא, ובמיוחד הנסיונות שלנו לחבר ביניהם ולחזק את הקשר ביניהם – חונקים אותם ודווקא מרחיקים. הם כבר קשורים מרגע שנולדו ולא כל–כך פשוט להפריד ביניהם. לא צריך להיבהל ממריבות או ויכוחים. בסוף הם יחזרו אחד לשני באהבה גדולה כמו כל זוג אחים״.
אהובי: ״כילדה, משפטים מגוננים כמו ׳את יכולה והיא לא, אז מגיע לה׳ או ׳תעזרי לה׳, הרחיקו אותי מאוד. ממש יצרו אצלי התנגדות לעזור או לוותר למרות האהבה הגדולה שלי אליה. דווקא משפטים שכללו את שתינו באותה נשימה קרבו בינינו ויצרו אחוות אחיות״.

שתפי אותנו ברגע מתוק של אחווה בין תאומים.
רבקה: ״באחד הבקרים של החופש, כאשר הן היו בנות שנתיים, שמתי לב לפתע לשקט חשוד. יצאתי לחפש אותן ומה גיליתי… הן עומדות, שתיהן, קופסת וזלין גדולה בידיהן והן מורחות בעדינות את הוזלין אחת על השערות של השנייה… בסבלנות. לפי התור. לא אומר שהתלהבתי, וכמה חפיפות נאלצתי לחפוף עד שירדה השומניות. אבל המראה המתוק והמתחשב שלהן נשאר בי עד היום״.
אהובי: ״בכיתה ט' המורה ערכה ניסוי כיתתי בשיעור חברה. כל שתי בנות יושבות גב אל גב. לאחת יש דף עם צורות גאומטריות שונות ולשנייה דף ריק. האחת צריכה לתאר לשנייה רק במילים מה מצויר והשנייה מציירת. אנחנו ישבנו אחת ליד השנייה והמורה כמעט הפרידה בינינו לצורך הניסוי אבל אחרי רגע אמרה: ׳לא, זה דווקא מעניין מה יקרה פה…׳ והמדהים היה, שאצל כל הזוגות, כמו שהמורה ציפתה, הקשר בין הדף הראשון לדף השני היה מקרי בהחלט. ואצלנו יצא אחד לאחד. ממש כאילו שמנו דף על דף והעתקנו״.
מה יותר מתוק ומרגש בעינינו, האימהות, מלראות את הילדים שלנו אוהבים אחד את השני ועוזרים איש לרעהו? באותן רגעים אנחנו מוכנות להעניק להם הכל! בואו נעניק לבורא עולם את אותה הנאה צרופה, שיראה אותנו, ילדיו, אוהבים ונותנים זה לזה. והוא כבר יעניק לנו את הכל. משיח צדקינו. ותיכף ומיד ממ"ש.