ציפי חסידה

התבקשתי לכתוב מאמר, לדמותה של אמא למופת ועל היותה הדוגמא האישית מול הילדים.

מצאו את מי לשאול. אני גרושה פעמיים.

אולי הכוונה זה כמו אצל האמהות, שלרוב גם לא לקקו דבש, אבל הצליחו לקחת את הלימון, ולעשות ממנו לימונדה. ולפעמים נקטו בעמדה לא פופולרית, ועשו הפוך על הפוך.

אז אצלי ניסיתי להראות שגם אמא יכולה לעשות קידוש, ולנהל שולחן שבת. אז בתי למדה ממני דוגמא אישית, ומחכה באדיקות לבעלה שי' שיחזור מההתוועדות של שבת מברכים ב- 4:30, ושיקדש לה, NO MATTER WHAT (בפעם האחרונה שנוכחתי בתופעה, הוא חזר יחד עם עוד איזה מנין של מתוועדים מכחישי קורונה, שהמשיכו בסוכתם לעסוק במרץ בהכנות מקדימות לשמחת תורה, וגם גזירה זו קיבלה עליה באהבה ובכיף, תוך כדי הפגנת דוגמא אישית למופת מול הילדים).

אולי הכוונה היא כמו אצל שרה אמנו, שגרשה את מי שהיווה השפעה רעה על בנה. אישית, אני אף פעם לא הייתי בטוחה, מי מהווה השפעה רעה על מי: רוב האמהות שהכרתי ממהרות לומר, שהבת שלי מושלמת, זה החברות שמקלקלות אותה. גברת יקרה, מי קבע: אולי זה הבת שלך, שמקלקלת את החברות. בין כך, להפריד אותם לא תצליחי – הרי, 'החברה' בגיל הנעורים זה משהו שתופס מקום קצת מעל אמא ומתחת לאלוקים. אז הרעפתי על החברות הרבה חום ואהבה ופופקורן. ככה, אם לא הצלחתי לשנות אף אחת, לפחות הבת כבר התביישה להתחצף, הרי כל החברות אומרות לה: יא, אמא שלך, מזה מגניבה!

אולי זה כמו אצל רבקה, שיודעת מי המועמד המתאים יותר להמשך העם, ועובדת בנחישות ובבטחון עצמי לעקוף את יצחק, תוך כדי שהיא מרגיעה בכיף, "עלי קללתך, בני".

אגב, אותה בת מתקשרת אלי כל יומיים, ומתחננת שאבטל ממנה את הקללה שלי. "חס ושלום, בתי היקרה, לאיזו קללה את מתכוונת?" "אמא, את לא זוכרת? אמרת, "אני מאחלת לך, שתהי בחודש העשירי, עם הילד העשירי, וכשתשאלי את בת ה- 16 שלך, מתי היא מתכוונת לעזור לך, גם היא תענה לך שאני לא יודעת, וגם אני לא יודעת מתי אני אדע, ושאם תשאלי אותי עוד פעם אחת, אני לא אעזור לך בכלל". והיא ממהרת להוסיף בלחש: "הוי, אבל אמא, תודה לה', היא באמת כל כך מקסימה, רק שה' יברך אותה, אמן!" ואני מתנצלת על חוסר השפיות הרגעית של אז, ומרגיעה אותה, שאם היא תצליח לסגור עיניים ולהיכנס להקפאה במשך חמשת השנים הקרובות, אז יבוא יום וגם בת ה- 16 שלה תחזור אליה על ארבע עם פרחים ועם התינוקת, ותתחנן לעצות.

או אולי זה כמו אצל אברהם אבינו, ששמע מעפרון, בדיוק כמה כסף הוא לא צריך לשלם עבור מערת המכפלה, ודאג לשקול לו את כל הסכום, עובר לסוחר.

פעם קיבלתי עבור אחת הבנות שלי, הצעת שידוך מבטיחה: מכל הצדדים שמעתי שהוא בחור חכם. אינטלגנטי. מבין ענין. ידען. לא פרייר. אז הסכמתי, וחיכיתי שתחזור מהפגישה, והושטתי יד, נו? והיא רק הושיטה סנטר וציקצקה בלשון: ניעט. ואני עם פרצוף של "מהההה?" במילרע, כאילו עד שמצאתי משהו. "כל מה ששמעת נכון, הוא באמת מאד חכם. יודע הכל, ויודע הכל על כולם. על ההוא, וההוא, וההם. וההוא דפוק, וגם ההוא דפוק, וההם דפוקים…" כולה בת 18, נהניתי משיקול הדעת והתובנות הקולעות.

בהזדמנות אחרת הוצע לה, שליח מצליח למדינה אקזוטית. בעלי כמעט ארז לה את המזוודות.

במקרה הזה, אודה בכנות, דווקא כן שמחתי שלבסוף לקחה דוגמא אישית, ממני ומהאבות, והחליטה שלא כל מה שנוצץ בחו"ל זהב, ושבסך הכל יש מספיק יהודים גם בארץ, ושהיא רוצה להישאר בארץ ישראל…

זו הייתי אני. ואיזו דוגמא של אמא את?