סגולתו של מאמר(!)

סתם בתור פתיחה, כדי שנכנס ביראת כבוד אל הלימוד במאמר הזה, נשים לב למשהו מעניין ומדהים. את "כללי החינוך וההדרכה" מכנה האדמו"ר הריי"צ בשם "מאמר". כל כך התרגלנו לכך שיש כל מיני דברים שבכתב, המכונים "מאמרים": מאמר של בריאת העולם, מאמר מרדכי לאסתר, ולהבדיל, מאמרים מדעיים, מאמרי מערכת של עיתונים, ועוד, עד ששכחנו שאצלנו מאמר הוא מאמר חסידות, הוא דברי אלוקים חיים ממש. מאמר "כללי החינוך וההדרכה" שונה מאוד באופיו משאר מאמרי חסידות, וכנראה זו סיבת חוסר תשומת הלב. הוא נראה כמו כל ספר חינוך אחר, עם עצות והוראות בחינוך, ואין לו כמעט עסק במושגים שהתרגלנו אליהם בשאר מאמרים, מושגים כגון 'אריך' ו'עתיק', 'ממלא' ו'מקיף' וכדומה. הוא לא מדבר בלשון כזו, הוא נראה כמו ספר חינוך פשוט. אבל הוא מאמר, הוא דא"ח, הוא נכתב בתור דא"ח על ידי האדמו"רים הריי"צ והרש"ב (וגם בזה הוא מיוחד מדא"ח אחרים), ויש בו הבטחה ברורה מאת אדמו"ר הריי"צ, שהפועל לפי הוראות המאמר, יזכה בעזרת השם בילדים מחונכים להיות חסידי-אמת.  "תועלת החינוך וההדרכה האמיתית הוא רק בשמירת כל התנאים האמורים בזה ובמילואן בהידור ואז יהי' דבר החינוך וההדרכה בקיום נצחי וברכות מאליפות יחולו על ראש המחנך והמדריך".

שינוי מהותי ובר-קיימא

אמנם, את השיטה כולה, על כל שלביה, אפשר לקרוא במאמר עצמו. (ניתן ללמוד פירושים על המאמר באתר סינון חב"ד – בקורס של הרב אורי גמסון, בספרי הרב מ. מענדל פרידמן, בספרו של הרב נדב כהן, ובקורס אינטרנטי שלו עם גיל ברק, ובקורס אינטרנטי של מנהיגות בחינוך של ארגון ליב"ה, ומן הסתם בעוד מקומות). מאמר "כללי החינוך וההדרכה" נוגע בעניינים יסודיים בחינוך, כגון גבולות, עבודה עצמית ועוד, אבל כאן נעסוק באחד הנושאים המעניינים ביותר בתחום החינוך – השאלה הכל־כך מרכזית בחינוך: "כיצד אני מסייע למחונך לחולל שינוי בר קיימא בעצמו?

לתשובה שלושה שלבים: א. זיהוי המידה שעליה צריך לשים דגש. ב. הגדרת מקומה של המידה בנפש. ג. המעשה בפועל.

וכך כותב הרבי הריי"צ:

"אשר על כן, הנה המחנך והמדריך, לבד זאת אשר צריך ללכת עם המחונך והמודרך לאט לאט כמרגיל את התינוק ללכת צעד אחר צעד, הנה עוד זאת צריך לתקן ענייני המחונך והמודרך במועצות ודעת לבחור במה שצריך להקדים, ולהיזהר ביותר מלהתעסק בתקוני שני דברים, הן בהסרת החסרונות והן בחיזוק המעלות בזמן אחד… במאורע כזה על המחנך והמדריך לבחור באחד משני החסרונות, לתקנו תחילה, ויבחר באותו החיסרון שהוא מסוכן יותר".

כמרגיל את התינוק

כשבאים לשנות הרגלים, לשנות כיוון אצל המחונכים, צריך להצטייד בהמון סבלנות והקשבה וללכת לאט לאט ובעקביות, עקב בצד אגודל, כדי להגיע אל המטרה. כמו שאומרים בעולם: "אם תלך לאט תגיע מהר"… והיא הדרך הארוכה וקצרה.

כשניגשים להדריך ולחנך, דבר ראשון צריך לשנות הילוך, לשנות פאזה. לעבור לתיפקוד של נפש א-לוקית. מה שמאפיין את הנפש הא-לוקית הוא עבודה על פי שכל. לעבודה זו כמה מאפיינים:

1. היא איטית, כלומר, לוקחת זמן. 2. היא מתונה, כלומר נעשית במחשבה וישוב הדעת, ההיפך מחיפזון ולכן גם 3. דורשת סבלנות ואורך רוח.

הפיסקה הזו באה להוציא מליבנו, כמה הנחות מוטעות שעשויות להיות אצלינו ההורים: אנחנו חושבים שאם אמרנו פעם אחת או שתיים הילד אמור כבר לשנות הרגלים. אנחנו חושבים שכולם מבינים מה זה התנהגות רצויה – זה דבר מובן מאליו! אנחנו חושבים שהתרגשות וצעקות מראים לילד עד כמה אכפת לנו. כל ההנחות האלה שגויות והן ההיפך הגמור מן החינוך האמיתי.

הילד איננו מבין מעצמו מהי התנהגות נכונה, וגם כאשר הבין, צריך להזכיר לו פעמים רבות מאוד ובמתינות, מהי הנהגה נכונה, עד שצורת החשיבה, וההנהגה תהייה מוטמעת היטב, וכל זה יש לעשות בתוקף המתאים, באהבה ובלי התרגשות. כשמסייעים לילד לעבור את התהליך של השינוי, הוא לומד מהו תהליך בריא, מהו היחס הנכון לכל מיני תופעות ושלבים בתהליך. הרבי הריי"צ אינו אומר שיש להניח לילד לגדול בלי שההורים יתערבו בתהליך שינוי המידות שלו. לעזרת המחנך וההורה באים "כלי העבודה של המחנך", כפי שמכנה אותם הרבי; הלוא הם הענישה והשכר, והשבח והתוכחה, באופן המתאים לאישיות הילד, לחומרת הסטייה מדרך הישר, או לגודל המעלה של המעשה שעשה וכו', אולם הכלים הינם כבר נושא בפני עצמו.

על מה נעבוד ראשונה

מע"צ קיבלה את התפקיד הגדול של סלילת כניסות נוספות לעיר הקודש ירושלים, ובהן מנהרות חצובות בסלע. קילוגרמים רבים של פצצות דינמיט הוכנו כדי ליצור מערות בהר, דחפורים רבי עצמה עלו על הקרקע, צוותי עבודה תודרכו, והעבודה יצאה לדרך. מומחה לכריית מנהרות הפעיל את פצצות הדינמיט, בפטישי אויר המחוברים למנופים נעשתה החציבה הגסה, ולאחריה עצבו את השטח באמצעות פטישי קונגו צוותי חוצבים. וכך הוכשר השטח לעיצוב המנהרה וסלילת הכביש.

זהו המשל. הנמשל הוא, שכשבאים להסיר את הלא טוב, את הלא רצוי, מתחילים מן הדברים הגדולים, הדחופים, אלה שגורמים נזק גדול יותר ולאט לאט עוברים אל בעיות קלות יותר ויותר. את זה אומר במפורש הרבי הריי"צ במאמר שלנו: "ויבחר באותו חיסרון שהוא מסוכן יותר… שיש בזה ענייני חטא ועוון…הגורמים חוליים רעים, עד חס ושלום איבוד הגוף והנפש שיוצא מדעתו רחמנא ליצלן"…

ניקח דוגמא. בתעודת סיום שנה קיבל מני ציונים לא כל כך אי-אי-אי… משנה – 7, התעמלות – 5, דרך ארץ? בינוני. איחורים – 32….. אבא לקח את התעודה ביד. "לא יורים מהמותן" הזכיר לעצמו. "נבדוק את התעודה הזו. במה מטפלים קודם? מה גורם למה? מה גורר את מה? מה הדבר המזיק ביותר? נראה על פניו שהאיחורים הם הדבר השולי וחסר החשיבות ביותר, כי הרי משנה זה דברי קודש, תורת השם ממש. ודרך ארץ? היא הרי אפילו קדמה לתורה! אבל, יש אפשרות שחוסר דרך ארץ נובע מן הלחץ שמני מקבל מן המורים בגלל האיחורים… ויש אפשרות שהאיחורים וחוסר הנימוס נובעים מבעיה בריאותית מסוימת… אז, אומר לעצמו אבא, צריך לשים לב לבדוק את כל הדברים האלה. מה המצב הבריאותי, אולי הראייה לקויה? אני יודע שבבית מני מתנהג בדרך ארץ, אז נטייה לעזות איננה הבעיה שלו, נכון, הוא קצת איטי ושקט, אבל בשנה שעברה הכל זרם למישרין. אם-כן, הבעיה עשוייה להיות בריאותית, או אולי חברתית – בקשרים שלו עם המורה או עם אחד התלמידים. טוב, למעשה, אבדוק את העניין הבריאותי, בינתיים אשוחח איתו על עניין האיחורים, לראות ממה הם נובעים, ואם יש איזשהו קושי חברתי, ועל נושא הדרך ארץ. אחרי שאדע בוודאות מה מקור הבעיה – נוכל להתחיל לעבוד!"

ראינו כאן שאבא מברר את המצב. ממקד את הטיפול בדברים העיקריים, ולמעשה כלל לא ניגש לטפל בעניין הציונים במשנה ובחינוך גופני. בגדול יש לנו הנחיות מחז"ל ומן החסידים גם כן. חסידים דרשו את הפסוק "בראשית – ברא!" הדבר הראשון זה בריאות, וכמו שאמר הרב "המגיד" לבנו "המלאך": "חור קטן בגוף – חור גדול בנשמה". כי כשפותרים בעיות בריאות – הרבה בעיות אחרות נפתרות גם כן, והגוף צריך תחזוקה מתמדת שלא ינזק עד כדי מצב בלתי הפיך.

אחרי כן מורים לנו חז"ל: "דרך ארץ קדמה לתורה". כי דרך ארץ היא מצב של הרגשת הסביבה והתחשבות בה, הנהגה של בריאות נפשית ומיושבת. והיא ההתחלה של תנועת הביטול, שהיא היסוד לכל בניין נפשי. לאחר מכן נמקד את המבט על אופן עבודת השם: כיצד הילד לומד? מה הקשר שלו לתפילה? מה מצב קיום המצוות שלו, ולבסוף – כמה הוא מדייק ומהדר? כי בגדול, אם כל הדברים הקודמים בסדר, גם קיום המצוות יחרה יחזיק אחריהם.

אל תיפלו עליי כבד

לסיום, רציתי להדגיש קצת נקודה חשובה שמוקדש לה משפט אחד בקונטרס, אבל השפעתה היא רבה. כותב אדמו"ר הריי"צ: "ולהיזהר ביותר מלהתעסק בתקוני שני דברים, הן בהסרת החסרונות והן בחיזוק המעלות בזמן אחד". בכלל, צריך לשים לב לא ליפול כבד על המחונך, גם מבחינת כמות הדרישות, גם מבחינת גובהן, וגם מבחינת אופן הצגתן – שהדיבור יהיה בנחת ולא בהתרגשות. אין הכוונה שלא צריך לשאוף להביא את המחונך למקום גבוה בעבודת השם, אלא שצריך לעשות הכל בשלבים ובאופן מאוד מושכל. המטרה היא לגרום להתקדמות איטית, עקבית, ושלא מלחיצה את המערכת הנפשית, כשהתשתית של הכל היא בניין הרצון והתשוקה של החניך לעשיית רצון השם בדרך החסידות, בבחינת "עשה רצונך כרצונו".

כשבחרנו סוף סוף במה להתמקד בעבודה עם החניך, צריך כאמור להקפיד להוליך אותו לאט לאט. אם הגיע אבא למסקנה שלמני יש קושי ביצירת קשרים חברתיים, או קושי ביחסים עם אנשים בעלי סמכות, צריך כאן לבחור צעדים קטנים אך עקביים, בכדי להוציא אותו מן המקום התקוע שלו. למשל, אולי אבא יבחר לשתף פעולה עם המחנך, כדי לצ'פר את מני על דיבור מכבד כלפי המורה בזמן השיעור. מוסיפים על הילד עול חדש, במינון וברמה המתאימה למצבו, ודואגים שיעמוד במטלות שניתנו לו – בתוקף – בלי לזוז מן המטלה, ובנועם – באופן של כבוד וחיבה. גם הענישה אם צריך אותה, צריכה שתהיה בתוקף ובעיקר בנועם.