ידוע שאנשים שמחים יותר – מצליחים יותר, כפי האמרה הידועה: לא ההצלחה מביאה שמחה אלא השמחה מולידה הצלחה. אדם לא יכול להתקדם בלי שמחה, כשם שרכב לא נוסע ללא דלק. כך אדם ללא שמחה – אין בנפשו את ה'דלק' בחיים, שהרי שמחה היא המניעה אותנו לתנועה ולהצלחה בכל המישורים.

לכאורה, מעולם לא היה דור כה לא מרוצה כדורנו, הרבה יותר קשה להגיע לשמחה בזמננו מאשר בדורות הקודמים, למרות שזה אמור להיות הפוך…בהתאם למכשירים הרבים שעוזרים ומקלים את חיינו, הנגישות של הדברים לעומת העבר וכו'. אך התחושה הרוווחת אצל רובנו היא: "אין לי": מספיק כסף, כבוד, ערך עצמי, בטחון עצמי… לכן חיינו משועבדים לצריכה – כמה שיותר להתמלא… אך בינינו, שום הישג אינו משביע את רצוננו, שכן השאלה היא את מי אנו רוצים להשביע – את הנפש-הבהמית או הנפש-האלוקית?!

הרבה אנשים חושבים שהאופי השמח, האופטימי, הוא מולד – כצבע העיניים או גובה האדם – כך שזה לא תלוי בעבודתינו, אם אדם נולד כך, אשריו! ואם לא – חבל.

אך הרבי מלמד אותנו בדיוק הפוך!

בחג הסוכות, תש"ל, ביום השני, אירע אסון בשכונת קראון הייטס, אישה צעירה בת 40 נפטרה ממחלה והשאירה אלמן כאוב וחמישה יתומים קטנים. המשפחה אפילו לא ישבה "שבעה" בעקבות החג, ולכן הכאב עוד יותר קרע את הנפש.

הגיע ערב שמחת תורה והיתומים הקטנים שהיו רגילים כל שנה בערב לצעוד עם אביהם ל"תהלוכה" לבית כנסת במזרח פלטבוש כדי לשמח מתפללים בריקודי ההקפות, הבינו שכנראה כעת אביהם לא ימצא מספיק כוחות בנפשו לצעוד את כל הדרך ולשמח אחרים.

והנה פלא, הגיע ליל שמחת תורה ואביהם ביקש מהסבתא לסייע לו בהלבשת הילדים בבגדי חג על מנת שיוכל לצעוד איתם לאותו בית כנסת מרוחק. אבל הפעם, בשונה מהפעמים שעברו, התגלו באביהם כוחות חדשים. הוא התעלה מעל שברון לבו ורקד עם התורה בכוחות ושמחה שלא מהעולם הזה.

אפילו אדם מן השורה, לא רוקד בכזו חיות ושמחה כפי שהחסיד המדובר, ר' צבי הירש גאנזבורג, רקד באותה העת.

בערב שמחת תורה לאחר כעשרים שנה, צילצל הטלפון במשרדי ארגון "צבאות ה'" בניו יורק.

מעבר לקו, ביקש יהודי אמיד לממן תכנית לילדים בשמחת תורה. מי שענה לטלפון במשרד צ"ה, ביקש להבין מה גורם ליהודי, היושב במקום אחר בעולם, לתרום סכום כה גדול לפעילות ילדים בשמחת תורה? ואכן, הצעיר הדגיש שהוא אינו חסיד חב"ד, אבל הוא מעונין בכך בשל זיכרון ילדות שלא מש ממנו. וכך סיפר: "לפני עשרים שנה, כשהייתי ילד, הלכתי עם אבי, כמו בכל שנה בערב שמחת תורה לרקוד עם התורה הקדושה בבית כנסת קטן במזרח פלטבוש. באחת השנים, הגיע לשם חבדני"ק עם חמישה ילדים קטנים ורקד עם התורה בכל העוצמה. מעולם לא ראיתי אדם כה שמח, עד שאמרתי לאבי באותה השעה 'וואו, אבא, לפי הריקודים והשמחה שלו מבינים שהוא אדם עשיר מאוד ובטח החיים שלו טובים יותר משל כולם פה!'. למשמע דבריי אבי חייך ואמר 'זה רק נראה!' וסיפר לי לתדהמתי הרבה שהיהודי הזה התאלמן לפני פחות משבוע. 'אני לא מבין, למה הוא רוקד?' – שאלתי בצעקה.

ואבא ענה לי: 'כי היום שמחת תורה וחסיד אמתי שמח בשמחת התורה'.

הייתי בהלם והחלטתי, עוד אז, שברגע שאגדל ויהיה לי כסף, אעזור גם אני ליהודים לרקוד בשמחת תורה".

בסיפור הנ"ל, המדגיש ומחדד מהי שמחה אמיתית, ישנה נקודה חזקה שכדאי לאמץ: השמחה לא פורצת באופן ספונטאני, השמחה היא לא רק תחושה טבעית שמתרחשת מאליה, אלא השמחה היא "עבודה". היא קודם כל החלטה איתנה של יהודי המקבל על עצמו – להיות בשמחה! ולא נותן לעצמו ליפול, שכן מבין שמשם לא תבוא הישועה, הוא לא יתן לאווירה מסביבו – להפילו ברוחו או לתלות את שמחתו בנסיבות חייו. אלא הוא יודע שרק אם יקח את החיים בידיים, ויחליט להיות בשמחה למרות ועל אף, הוא יצליח לנהל חיים שמחים – בכל מחיר.

זאת עבודה מאומצת, אך משתלמת לכל הדעות.

הרבי מה"מ מבקש שנגיע למעשה. ישנו הפסוק: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם" מעניין לראות, שהפסוק מתחיל בלשון יחיד – "חסדו"  וממשיך בלשון רבים – "ונפלאותיו", מה למדים מכך?

כאשר יהודי מרגיל את עצמו לשים לב לחסד אחד בחייו – "חסדו", ולא עובר הלאה אז פתאום הוא מתחיל להבחין גם ב"נפלאותיו" – בכל ריבוי הטוב המקיף וסובב סביבו.

שנרבה להודות לה', לבחור בשמחה ולהגיע כבר לשמחת הגאולה תכף ומיד ממש!