לאהוב ע"ד הסוף

נעים במשפחת בית רבי!

תובנות והמלצות של 'תשראית' וותיקה

מאת: מלכי ט.

תשרי. מה מעוררת בך מילה זו?

פעם, לפני המון שנים, זה היה רק שם של חודש בשנה, חודש שיש בו גם הרבה חגים. במשך הזמן, עם התרבות הנוסעים והנוסעות לרבי שליט"א מה"מ ל"בית רבינו שבבבל", הפך "תשרי" לשם של מקום. לא נדיר בכלל לשמוע במחוזותינו: "את נוסעת לתשרי?" או "כמה עולה כרטיס לתשרי?"/

והיום, כשמספר הנוסעים והנוסעות מתרבה ב"ה משנה לשנה, "תשרי" זה גם סוג של אווירה. נוסף על האווירה הרוחנית המאוד מיוחדת, "תשרי" זה סוג של אווירה חברתית מאוד מסוימת. אווירה של המון-המון המון בנות ביחד במקום אחד, מול רבי אחד. אווירה של עוצמה בלתי רגילה.

אבל… בשביל שהאווירה הזו תהיה גם נעימה, שביחד עם כל הצפיפות יהיה אפשרי גם להרגיש את ה"ביחד", ישנן כמה נקודות שכדאי לתת עליהן את הדעת.

קודם כל, עלינו לזכור, שבדיוק כמו שאני הגעתי לרבי כי הרבי רצה אותי אצלו, כך גם זאת שלידי וגם החבורה הרועשת שבספסל השני, ואפילו זאת ש"נחתה" לשורה הראשונה בשנייה האחרונה ללא התרעה מראש, כולן-כולן הגיעו כי הרבי רצה אותן. כולנו בנות יקרות של הרעבע.

באים לתשרי לא רק בשביל ללמוד. לא רק בשביל להתפלל. באנו ל-770 כדי להתחבר לרעבע. ואיך אתחבר לרעבע באמת אם ח"ו פגעתי בבת שלו?

הרבה מדברים על "אהבת ישראל". נכון, ברור שצריך, אבל זה גדול מידי ומופשט מידי כשמגיע למבחן המעשה.

אז למשל, אולי במקום לומר "אהבת ישראל" נגיד אכפתיות. שזה אומר פשוט, שיהיה אכפת לי מכל אחת. כן, גם מזאת שנראית כמו… ("חנוקית", "יאכנע", "נחנחית", "פרחית", וכו' וכדו') גם היא בת של הרבי בדיוק כמוני. כן. אפילו אם אני כזו למדנית וחסידית וחכמה ויפה וכו', מותר לי לחייך אליה, להתעניין בה, לדאוג לה, וכדו'. ו-כן, גם אם היא לא שייכת ל"חבורה" שלי ( – בנות עירי, כיתתי, משפחתי, הקבוצה מה'קעמפ' או כל קבוצה אחרת)…

צריך פתיחות. לא להיסגר ולהצטמצם בד' אמותיי. תני 'צ'אנס' לעוד מישהי.

האכפתיות הזו כל כך חשובה! הרי בתשרי כל הבנות לא נמצאות בבית עם כל הנוחות והתמיכה המשפחתית, והמשפחה שלה כרגע זו את, אני, וזאת שלידי. כולנו משפחה אחת של בנות הרעבע שאוהב את כולנו.

לכן חשוב כל כך שכל אחת תקבל את תשומת הלב הראויה. כל אחת חשובה! עובדה שהיא פה, הרעבע רצה אותה. אז שאני אדחה אותה?

חייבים לחדד חושים. לבדוק שהאף שלי לא מידי גבוה ודוקר. אם אני מרגישה מעצמי "משהו משהו", בדרך ממילא אין מקום לזולתי. ובלי לשים לב אני עלולה לפגוע באורחות היקרות של הרעבע.

שימי לב, שלעיתים חוסר יחס, גרוע ופוגע יותר מיחס קוטל. לפעמים ההתעלמות משדרת זלזול שמאוד לא נעים לשאת. ולכן חובה להעלות את רמת הרגישות לסביבה.

תחשבי למשל איך היית מרגישה לו היית צריכה לשאול שאלה דחופה את אחת האחראיות של אחו"ת או חדר האוכל, וההיא באמצע שיחה חשובה עם חברתה, ממש לא שמה לב שאת מחכה לה כבר כמה דקות טובות, וכשסוף סוף היא מואילה בטובה לענות, היא שולחת אותך ("מנפנפת" בלשון העם) למישהי אחרת… זו הרגשה ממש לא נעימה בעליל! (וברור שגם אם חלילה קורה מקרה כנ"ל, עדיין הציווי לדון לכף זכות בתקפו עומד. ברוב המקרים זו פשוט תוצאה של חוסר שימת לב. אולי היא סתם רחפנית? ואולי יש לה עומס גדול מידי על הראש? אפשר למצוא הרבה סיבות – על אחרות. אבל לעצמי – אני חייבת לדאוג שלא יהיה מצב שמישהי תיפגע בגלל חוסר יחס).

ובעצם, בתשרי כל אחת היא אחראית במובן מסוים. כנ"ל, האווירה בתשרי משפיעה על כולן ומושפעת מכולן. כן כן, את אחראית בתשרי! שהאווירה תהיה נעימה יותר. זה תלוי בך במידה רבה.

אז אפשר להאיר פנים. לחייך. לא עולה כסף אבל שווה זהב! וזו לא מליצה. כשבת רחוקה מביתה, ממשפחתה וסביבתה הטבעית, לכל אחת יש מצבי רוח משתנים. ואם בדיוק כשהיא במצב "דאון" (בגלל ויכוח ל"ע על שמירת מקום למשל…) את באה ומחייכת אליה, חיוך כזה אמיתי, של אחת שרוצה בטובתה – את יכולה לעשות לה את היום, את החודש ואולי את השנה (כידוע שההשפעות מתשרי נמשכות על כל השנה).

יש מצבים שיחס או אי יחס עלול להיות קריטי להמשך החיים של הבחורה. יצא לי (לצערי) לשמוע בת שלא רוצה לבוא ל-770 בגלל יחס לא נעים שקיבלה מהסביבה. בטח שלא היית רוצה להיות הגורם לכך. העניין הוא, שצריך רק לשים לב לתשומת הלב. שאתן תשומת לב גם לזולת ולא רק לעצמי – ואז הכל יהיה אחרת.

לתשרי באות בנות מכל הסוגים. יש למדניות שיודעות הכל, יש בעלות מעשה שמסדרות עניינים ומארגנות דברים, יש כאלה שמצחיקות בכל מצב, כל אחת והמעלה שלה. אם קורה חלילה שפתאום נקלעת לידך מישהי שמשום מה "לא בא לך" עליה, תעצרי רגע, לפני שאת מתעלמת מקיומה במקרה הטוב או קוטלת במקרה הפחות טוב, חפשי בה לפחות משהו אחד טוב. בטוח שתמצאי! וכשתפני מקום לרגש חיובי, סביר להניח שגם תקבלי את אותו שדר "כמים הפנים לפנים", וכבר המצב הופך להיות יותר נעים. אם רק נרגיל את עצמנו לראות את נקודות האור שבזולת (וחלילה לא ההיפך), רק נצא מורווחות.

גם אם שמרתי מקום במסירות נפש והקרבה רבה, עדיין זה לא אומר ש'סעוען סעווענטי' שלי יותר משל מישהי אחרת, ושמותר לי בשם המאמץ וההקרבה על השמירה להתייחס באופן לא נחמד לבת אחרת של הרעבע. כן, אפילו אם היא הגיעה מאוחר, וגם אם היא מנסה להידחף, אפשר לדבר יפה ובכבוד. (כן, זה אפשרי! זה עובד!) לא שווה להיות קרובה יותר לרעבע עם כתם של פגיעה בבת שלו… מניסיון – ברגע שאת לא באה בתנועת התקפה (שנובעת בדרך כלל מהאגו המנופח על ההקרבה בשמירת המקום) על זאת שהעיזה לחדור קרוב לד' האמות השמורות, אלא מסבירה ברוגע ובדרכי נועם, את מרוויחה שהמקום ששמרת יהיה עם אווירה סביבתית נעימה יותר. כך אפשר יותר להתרכז במה שצריך, וכך הסיכוי גבוה יותר שמה שאת מבקשת ומתפללת עליו יתקבל ברצון לפני המלך. אחרי הכול, בשביל מה באת לכאן?

פקיחת העיניים
– אחריות לסביבה

"הגאולה כבר כאן, רק צריך לפקוח את העיניים" וכמו בגאולה הכללית, כך גם אצל הפרט. אם כל אחת מאיתנו תפקח קצת את העיניים לסביבה, היא פשוט תפעל גאולה!

כמו אותו תלמיד של הבעש"ט שביקש לראות את אליהו הנביא, והבעש"ט שלח אותו להתארח בשבת באיזה בית של משפחה ענייה חסרת כל. הוא בא עם צרכי השבת איתו, והתחלק עם בני המשפחה שמאוד שמחו שסוף סוף היה להם מה לאכול. לאחר השבת הוא חזר מאוכזב לבעש"ט על שלא זכה לראות את אליהו הנביא והבעש"ט אמר לו שיחזור שוב לאותה משפחה. עוד לפני שהוא נכנס הוא שומע את הילדים בוכים לאימם שאין להם אוכל, ואימם עונה להם – אל תדאגו, כמו שבשבוע שעבר הקב"ה שלח את אליהו הנביא, הוא ישלח גם עכשיו… אז הוא קלט שאליהו מבשר הגאולה יכול להיות גם הוא… רק צריך לעשות מעשי אליהו.

אז אם באמת נפקח את העיניים, בקלות נמצא איך אנחנו יכולות לפעול גאולה פרטית.

בתשרי באמת לא חסר. אם מישהי נכנסה כבר לשורה הראשונה ושכחה לקחת סידור, ופתאום את מעבירה לה סידור – פעלת גאולה קטנה! (וחשוב לא פחות – לפקוח את העיניים אחרי התפילה, להחזיר סידורים "שכוחים" למקום. למניעת "מפולת" בלתי צפויה של סידורים וספרי קודש על רצפת הקודש…).

את הולכת לסעודה אצל קרובי משפחה ויודעת שיש להם מקום לעוד מישהי? חפשי ב-770 אחרי התפילה, תמיד יש בנות שמשום מה עוד לא מצאו מקום. (רק תוודאי שהיא לא נרשמה כבר אצל גב' הנדל, כי מאוד לא נעים שמשפחה הרשומה אצלה, מחכה לאורחות שבסוף לא מגיעות. יש משפחות שממש מדודות – אם הן הזמינו חמש הן התכוונו לחמש. אז אל תהיי נחמדה על חשבונן ותביאי עוד אחת (שאולי תביא גם עוד אחת…), ואל תקחי מישהי שכבר הוזמנה למשפחה אחרת). יש מקורבות שעדיין לא זכו לטעום הרבה שבתות חסידיות, ועם יחס נכון מצידך, תוכלי לגרום להן להמשיך בדרך המלך עם הרבה יותר שמחה.

יש את הבנות שזה התשרי הראשון שלהן. מבולבלות, תוהות, ובדרך כלל מבקשות עזרה. אבל חשוב לשים לב דווקא לאלה שלא יודעות לשאול… ויותר מכך – יש את "הבן החמישי", אלה שמסתובבות בכל מיני מקומות ומידי פעם קופצות לבקר ב-770, אותן צריך להביא, להכניס, כי הן בטוח לא יעשו זאת לבד.

לא כולן נכנסות לאחו"ת, ולא לכולן יש אחיות או חברות שיסבירו להן מה קורה איפה ומתי. ולא כולן טורחות לקבל ולקרוא את הקובץ "תשרי עם מלך המשיח". אם קצת תציצי מעבר לד' אמותייך, תמצאי אותן. ובחיוך ספרי להן על מערכת השיעורים, המליצי על איזו התוועדות, או בכלל ידעי אותן שלפני יום כיפור כדאי להחביא מחזור ב-770 כי אסור לטלטל, ושצריך לשמור מקומות במעברים וכדו'… כל מיני טיפים שקראת ושמעת, שתפי בהן את סביבתך! את לא יכולה לשער אילו תוצאות הם יביאו!…

התפילות בחגים גם ככה ארוכות וקצת מסובכות למי שלא מתמצאת. אם התמזל מזלך והצלחת לשמוע ולקלוט היכן החזן אוחז, השתדלי לומר קצת בקול שגם אלו שלידך, שקצת איבדו את הקצב או שלא מתמצאות מתי אומרים מה ואיפה זה כתוב, שגם הן תוכלנה להיות בעניינים.

ואפילו אם את לא כזו למדנית שיכולה ללמוד עם מישהי ולקרב אותה, תני יחס לפרטים הקטנים: את רואה מישהי עומדת תוהה? התענייני. אולי יש לך מידע שהיא לא יודעת? אם את יודעת שההתוועדות עברה מקום למשל, או אם את יכולה להמליץ לה על איזו התוועדות שווה, זה כבר שווה. באותו רגע 'גאלת' אותה מהתלבטות קשה או מרגעים משמימים של חיפוש אחר הבלי העוה"ז. (מה לעשות, גם ב'תשרי' העוה"ז על בגדיו ומאכליו, מצליח למשוך לפעמים, אם לא שמים מספיק דגש על העיקר).

לסיכום

לתשרי באים לא רק להתפלל, ולא רק ללמוד, אלא לעבוד על המידות. עבודה מעשית. כדי להרגיש את ה"ביחד" באווירה הנפלאה של תשרי עם הרבי (ועם המון בנותיו) כל אחת היא אחראית. לפקוח את העיניים ולראות את הזולת, להתבונן בטוב שקיים אצל זולתה, לראות את היוקר של הבנות היקרות של הרעבע ולהתייחס אליהן בהתאם – באכפתיות וברגישות. לראות את צרכי החברה ולעזור לה בפועל. ואז באמת, עם עיניים פקוחות גשמיות – נזכה לראות את הרבי מה"מ בבית המקדש, עם חיוך של אבא אוהב, שיודע ומעריך את כל מה שהשקענו והתאמצנו, ואז נדע ונרגיש – שהכל היה שווה!!!!

בהצלחה לכולנו! שניפגש בבית המקדש!!!