בשבת האחרונה זכיתי להתארח אצל משפחת השליחים האהובה עליי – משפחתו של בני, הרב ראובן שניאורסון, ולחוות שבת שליחות עם כלתי ונכדיי, השליחים הקטנים.

זאת הייתה ממש עבודה מאתגרת לכל אורכה של השבת. כבר בערב שבת הגיעו ילדי השכונה לאמירת פסוקים וסיפור לשבת, לפני שיעור של הרב בין קבלת שבת לערבית, שיעור לפני התפילה בשמונה בבוקר, שיחה בין קריאת התורה למוסף וקידושא רבא בבית הכנסת הצמוד לבית בתום התפילה.

ואם לא די בכל אלה, בקומנו משנת הצהרים הקצרה בשבת הארוכה ציפו לי נשות השכונה לשיעור בפרקי אבות, כשבחדר הסמוך התכנסו ילדי השכונה ל״מסיבות שבת״. אחר כך הגיעו הגברים לסעודה שלישית, סדר ניגונים, ואיך לא? גם שיעור.

זו הייתה שבת שכולה שליחות, אבל לא נשמעו בה אף תלונה, קיטור או טרוניה. הכול בנחת וברוח טובה. באותה שבת זכיתי לשמוע מאחת הנשים סיפור יפה, בהקשר לדבריו של שמאי במסכת אבות – ״והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות״. היו שתי נשים שסיכמו ביניהן שמי שנפטרת ראשונה תבוא לחברתה ותספר לה מה קורה בעולם האמת. לאחר זמן מה נפטרה אחת מהן, והחברה חיכתה לה בכיליון עיניים. לקח זמן והחברה הגיעה. היא אמרה לה: ״אסור לי לספר מה שקורה למעלה, אבל האם את זוכרת שהיינו באיזה מקום ופגשנו חברה?״ ענתה לה ״בטח זוכרת״. "האם את זוכרת שבירכנו אותה לשלום״ שאלה הנפטרת. השיבה החברה ״ודאי״. "אם כך", אמרה הנפטרת "דעי לך ששכרך גדול יותר, בזכות זה שנוסף על ברכת השלום גם הרמת את היד ונופפת לה לשלום, ואילו אני אמרתי רק שלום…"

כן, יש חשיבות לא רק לאמירת שלום אלא גם לנפנוף, לסבר פנים יפות, ולא רק לעשייה מתוך שליחות אלא גם לדרך שבה הדברים נעשים, בשמחה ובאהבה וללא טרוניה. והמסר הזה מתחזק דווקא בשבת הזו, שבה נקרא את פרשת המרגלים – בפרשה ובהפטרה.

כדאי לשים לב שבכל אחד מהסיפורים מתוארת דרך שונה בעבודת ה':

בפרשה, משה שולח את המרגלים בהתאם לדעתו האישית. הוא בוחר את 12 נשיאי השבטים, ומצווה אותם לתור בגלוי את הארץ כולה במטרה לבדוק את טיב הארץ ומעלותיה.

והתוצאות עגומות עם סוף ידוע.

ואילו בהפטרה, יהושע שולח מרגלים לפי ציווי ה׳ שמנחה אותו לשלוח שני אנשים אנונימיים, במטרה לבדוק את העיר יריחו בלבד ושליחותם נעשית בסתר כדי לבדוק איך לכבוש את הארץ.

ומה בסוף? סיפור נפלא עם סוף שמח!

שני האופנים האלו מתבטאים בעבודתנו בעולם: התורה מסמלת את האחדות – תורה אחת לכולנו, חוכמתו של ה' אחד. המצוות מסמלות את ההתחלקות לפרטים וציוויים רבים, המדריכים אותנו איך לברר ולתקן את העולם. והתכלית היא לשלב את שתי הדרגות יחד: כל אחד ואחת נדרשים למלא את תפקידם הפרטי והייחודי להם ויחד עם זאת לעשות זאת מתוך קבלת עול וביטול לה'.

המשימה הלאומית היא להוסיף באהבת ישראל ובאחדות, על אף שדעותינו אינן שוות. להתבונן בעומק הדעת בצרכיו של הזולת ולעזור ולסייע לו בסבר פנים יפות בגשמיות וברוחניות. האחדות מתקיימת סביב התורה, וכמו שמופיע בסוף ההפטרה נזכה שייתן ה׳ בידינו את כל חבלי הארץ ופחדינן ייפול על כל הגויים שחיים (כרגע) בארץ הזו, ותכף ומייד נזכה להגיע לארץ ישראל בשלמותה עם משיח!