ב"ה

מבוסס על לקו"ש חלק י"ט ראה א

החסיד המפורסם, ר' (שניאור)  זלמן משה היצחקי ז"ל, לא היה ידוע ברבים בתור מהדר גדול ב'לשון נקיה'. התועדויותיו העסיסיות היו שזורות במגון מילים אשר אדם מן השורה היה מסתייג מלומר, וזאת בלשון המעטה…

באחת השבתות, התארחו מספר בחורי ישיבה ליטאיים בבית הכנסת החבד"י ב'נחלת בנימין', המארגנים ביקשו בכל לשון של בקשה מר' זלמן משה שהואיל בטובו לעדן את סגנון הדיבור שלו, וזאת על מנת לקרב את בחורים הליטאיים לתורת החסידות, הליכותיה ודרכיה. ר' זלמו משה הסכים, אבל כשהוא התחיל להתוועד, שום דבר לא היה יכול לעצור אותו…

ביטויים קשים ומילות גנאי אידישאיות יצאו מפיו בצרורי צרורות, המארגנים לא ידעו איפה ואיך לקבור את עצמם מבושה, "מה הם יחשבו עלינו ?!"

במוצאי שבת, כשנשאלו הבחורים על החויה והמפגש הראשוני שלהם עם חב"ד, הם אמרו שהם נהנו והתרשמו מאוד מאורח החיים החסידי, בעיקר מההתועדות!

כשאחד המארגנים שאל: "ומה חשבתם על הביטויים החריפים של זלמן משה?"

הם ענו בפשטות:"ביטויים חריפים?! איזה ביטויים חריפים? חשבנו, שאם אדם קדוש כל כך אומר מילים שכאלו, הם כנראה …צירופי שמות קדושים מתורת הקבלה!!!

פרשת ראה פותחת במילים:"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (ראה יא,כו) משה רבינו פונה לכלל בני ישראל ומעביר להם את דברי ה', אלא שסיומת הפסוק קצת 'צורמת' לאוזן-"קללה"?! ממתי הקב"ה "מעניק" לבניו "קללות"?! האם לא נאמר מפורש במקורות "מפי העליון לא תצא הרעות" (איוב ג,לח) ו"אין רע יורד מלמעלה" (אגה"ק יא)

יונתן בן עוזיאל, תלמידו של הלל הזקן, התקשה גם הוא בסוגיא זו. בתרגומו על התורה הוא מתרגם את המילה "קללה" באופן מעניין, חדשני ומעורר מחשבה. התרגום המילולי בארמית ל"קללה/ות" הוא "לוטא/ין" (וכך מתרגם גם אונקלוס) יונתן בן עוזיאל, לעומת זאת, מתרגם את הפסוק ככה:

"אָמַר משֶׁה נְבִיָא חֲמוֹן דַּאֲנָא מְסַדֵּר קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָתָא וְחִילוּפָהּ". לדבריו, משמעותה האמיתית של המילה קללה אינה קללה, כי אם תחליף, תחליף לברכה!

אלא, שכאן נשאלת השאלה, ממתי קללות הם תחליף לברכות?! שניצל תירס יכול להיות תחליף לשניצל עוף, חלב סויה יכול להוות תחליף לחלב פרה, ובלית ברירה, "מטרנה" תשמש תחליף לחלב אם. אבל, האם ישנו אדם נורמלי מן השורה שיבקש תחליף לברכות הקב"ה- בתור צרור של קללות???

הקללה אינה תחליף לברכה, היא ההיפך הגמור, הקונטרה המוחלטת ! וכי מה הואיל תרגום יונתן בפירוש המחודש שלו ?!

תרגום יונתן נכתב מתוך הבנת המימד הפנימי של מהות הרע והגלות, והרצון להסביר ולהביא את התובנה העמוקה הזאת גם לבני עמנו הפשוטים. יונתן, ביושבו בארץ הקודש הרגיש כי ייסורי הגלות,

הינן זיכוך שאותו העם זקוק לעבור במטרה לזכות לגאולה המובטחת לנו, הגאולה האמיתית

והשלימה. הוא לא שמר את הסוד לעצמו: הוא דאג לכתוב זאת,בלשון עממית המיועדת גם לפשוטי העם, שאינם יודעים אפילו לדבר בלשון הקודש. מבחינתו, הגלות (שהיא קללה) היא רק

’תחליף ברכה‘ – המטרה דומה, הדרך שונה:

כמו תחליפי חלב פרה למיניהם, חלב שקדים,לדוגמא, המטרה-תזונה בריאה (חלבונים ושומן בלתי רווי) לגוף בריא, הדרך- קצת שונה, פחות (או יותר..) טעימה, קלה (או קשה..) יותר לעיכול, וכדומה.

התחליף אמור להשיג את אותה מטרה סופית בדרכים שונות ומשונות. לפעמים, אותם דרכים- נעימות וטובות, ולפעמים…להיפך!

יש שני סוגי יהודים:

'יהודי של גלות' – יהודי ריאלי ומחושב, ה‘מתרגם‘ את המתרחש כפשוטו, הטוב הוא טוב והרע הוא נורא, ע"ד תרגום אונקלוס הגר, המתרגם ברכה כברכה וקללה כקללה. לעומתו ולצידו, חי יהודי מסוג אחר לגמרי…

'יהודי של גאולה' – שמסתכל על הכל הצורה הפוכה לגמרי, הוא ‘מתרגם‘ את אירועי הגלות כ‘גאולה מוחלפת‘, כמו יונתן בן עוזיאל.

ה'גאולה ההפוכה' הזאת, מקורה עליונה מאוד, היא מושרשת בעצמותו יתברך. רק, הקב"ה, בכבודו ובעצמו, הנעלה מעל כל גדרי הגילוי וההעלם, הגבול והבלי גבול, האור והחושך, הטוב והרע, יכול לעשות 'תחליפים' שכאלו..

הדבר נרמז גם כן, בהפטרת פרשת ראה (ברוב השנים), הפותחת במילים:"אנכי אנכי הוא מנחמכם" (ישעיה נא,יב) לפי דברי הפסיקתא, זהו מענה הקב"ה לטענת הנביאים ש"עניה סוערה לא נוחמה", עם ישראל מסרבים לקבל את הנחמה (המוגבלת) של הנביאים, הם דורשים יותר!

עם ישראל מבין ומרגיש על בשרו את חשכת הגלות, הם יודעים שזהו סה"כ 'תחליף', הפורעניות והירידה הגדולה הם רק הסתר גרידא על חסדים גדולים, גדולים כל כך, שהם יכולים לבוא רק מהקב"ה בעצמו, ולכן הם מסרבים להסתפק בדברי ניחומים של בשר ודם, אפילו אם הם נביאים, "רצוננו לראות את מלכנו" הם דורשים…

הקב"ה מבטיח, אל דאגה, "אנכי אנכי הוא מנחמכם", הגילוי המוחלט של עצמותו יתברך בדרך!

ומה איתנו?

יש לנו את האופציה להיות ’יהודים של גאולה‘. לנסות לראות ולהבין את הטוב בכל דבר, בכל אחד. להיות בשמחה גם אם יש לנו כל מיני 'תחליפים' בדרך, כי כשאנו יודעים שהם באים מפה כל כך קדוש ועליון, כנראה שהם…צירופי שמות קדושים (זוכרים את הסיפור..)

ונסיים בסיפור אותו סיפר עסקן יהודי מפורסם

לציר'ל הרוכלת היה בן יחיד, בן מתוק וחכם שנולד לה בגיל די מבוגר. יום אחד חלה הבן במחלה קשה ושכב קודח במיטתו מייבב חלושות. אימו הענייה הצליחה אך בקושי להחיש רופא למיטת בנה לקביעת דיאגנוזה. הרופא רשם לה תרופה יקרה, יקרה מאוד.. שוויה אמד בערך למשכורת של חצי שנה, ואמר כי זוהי האפשרות היחידה שאולי תציל את בנה.

לא היססה האם, הוציאה את כל חסכונותיה מתחת למזרון, משכנה את התכשיטים וכלי השבת, לוותה ככל אשר השיגה ידה ואחר תחנונים מרובים הצליחה לשכנע את הרוקח להכין לה את התרופה תמורת הסכום הזעום אותה הצליחה לצבור, וכעבור זמן לא רב, קיבלה לידה את בקבוק זכוכית קטן, עטוף בנייר חום. רצה האם ברחובות העיירה בזריזות ובזהירות, אך לפתע.. עובר אורח לא זהיר שיצא לריצת ערב, התנגש בה באחת, הפיל מידה את התרופה הנדירה, וב'בום' אחד גדול ניפץ את כל תקוותיה של האישה לרסיסים…

כסף נוסף להשיג לא היה לה, אך בעוז ליבה, לב אם לא נתן לה לנטוש את בנה, היא אספה את השברים ופנתה חזרה לבית המרקחת.

בדוכן עמד הרוקח הראשי. האישה פנתה אליו בתחנונים, ובקול נשבר מבכי התחננה לפניו שיציל את בנה…

הרוקח בחן את השברים ופניו חוורו. מבט אחד הספיק לו להבחין כי סגנו טעה קשות במינון, טיפה אחת מתרופה זו יכולה הייתה להרוג אפילו אדם בריא ושלם… הוא לא דרש כל תשלום והכין לאישה, תרופה חדשה ומתוקנת, ללא כל תשלום.

"הילד הזה הוא אני, והאישה הגיבורה היא אמי" מסיים העסקן את סיפורו. "כך, שבירת הבקבוק שהיה נראה כאסון הגדול ביותר התברר כישועה הגדולה שהצילה את חיי". שבת שלום!