מאת: הגב' רחלי צמח

כשאכיר את עצמי היכרות מעמיקה, ואלמד לקבל ולאהוב את עצמי, אוכל להיות הורה המאפשר לילדיי לגדול ולהיות, לחיות ולחוות את עצמם בצורה שלמה ומתוקנת יותר.

ברובד ההיכרות עם עצמי:

לא פעם אנו נתקלים בפער בין איך שאנו תופסים את עצמנו, לבין איך שאנו באמת. מתברר שההכרות עם עצמנו עשויה להיות הכרות חלקית בלבד, ומשהו בנו מסרב לראות את המציאות כמו שהיא באופן אובייקטיבי. התפיסה שלי לגבי עצמי היא של אדם וותרן, כשבפועל אני מתעקשת על כל פרט עם כל אדם. לא פעם אנו פוגשים מתאמנים שמגדירים את עצמם כ-X, כשבפועל הם הרבה יותר Y. מתאמנת שלי העידה על עצמה שהיא מאד "פליסרית", כלומר "מרצה", ובעצם כולם סביבה הרגישו עד כמה היא ביקורתית ויוצרת סביבה התנגדויות עם כל אמירה.

פעמים רבות אנחנו מודעים יותר למעלות שלנו מאשר לחסרונות שלנו. המפגש עם החסרונות שלי/החולשות שלי הוא מפגש קשה, שמלווה ברגשות שלילים מכל מיני סוגים: החל בדחייה מעצמי, תסכול, בושה וכלה בחרדה מלגלות שאני "כזאת" – כזאת שתלטנית או כזאת לא חברותית, שמשהו באווירה הכללית שלי לא מזמין אנשים להתקרב אליי או אפילו שיש בי משהו חיצוני לא אסטטי.

כשהילדים שלי מפגישים אותי עם החסרונות שלי דרך ההתנהגות שלהם, או כשנדמה לי שהמעלות שלי חייבות לבוא לידי ביטוי באישיות שלהם (זה הרי מובן מאליו), שלא לדבר על שאיפות חיי שלא הצלחתי להגשים – בעצמי לא, אז אולי דרכם? – הרגשות הללו צפים ועולים בי, ואני מנסה להשתיק, לפסל, לכוון ולעצב בהם את מה שאני לא מסוגלת לסבול בתוכי. הם מצידם מבינים ומרגישים שמשהו בהם לא נכון, שהם בעצמם לא בסדר, ואיזה כלים יש להם בכלל לעמוד מול הבנה או רגש כאלו?

כשאהיה מסוגלת לחוות את הנחיתויות שלי ולהרשות לעצמי זכות קיום, אוכל להרשות לילדי להיות לא חכמים מספיק, קנטרנים, עצלנים, מתפרצים, שטותניקים ועוד…

המשמעות של להיות בקשר אמיתי עם עצמי זה לעמוד מול החולשות והנחיתויות שלי באשר הן, ולא רק עם החלקים המוצלחים שבי. גם כשאני מודעת לחסרונות שלי, אני לא בהכרח מזהה אותם ברמת הרגש כחלק ממני, ולכן נשארת עדיין לא מחוברת אל עצמי באופן מסוים. כלומר, המודעות העצמית אינה בהכרח הכרות עצמית, אילו רבדים שונים בתוך עצמי. הכרות עצמית קשורה למסוגלות לחוות את מה שאני יודעת על עצמי ואת המגע שלי עם העולם.

מה שנותן לי את הכוח והיכולת לעמוד מול אותם חסרונות ופגמים זאת ההבנה השלמה שמותר לי להיות לא מושלמת, שעיקר היופי נמצא בחוסר המושלמות שלנו, על דרך שאין דבר שלם יותר מלב שבור ובמקביל, האמונה שאני יכולה להשתנות/להשתפר, לשנות כיוון ולנוע למקום שבו אני רוצה להיות.

אז אמצא את היופי בילדי הלא מושלם אבל בהחלט השלם, ואפסיק לפחד מההתמודדות שתידרש ממנו מול עצמו ומול הזולת. כשיגדל, יחליט מה הוא בוחר לשנות ולשפר – זה משהו שהוא בלתי נמנע – אז כעת כדאי להרפות, ולתת לו לחיות.

קבלה עצמית ואהבה עצמית:

ההיכרות העצמית מהווה קרקע ופתח להגיע למקום של ערך עצמי אמיתי, שהוא מעבר להישגים שלי, ומשם לאהבה עצמית לא מותנית.

מהו ערך עצמי אמיתי?

ההבנה וההכרה שאני חלק ממכלול, ויש לי התפקיד הפרטי שלי, הייחודי שלי, שאף אחד לא יכול לעשות אותו במקומי מצד אחד; ומצד שני כל מה שיש לי – מעלות, כישרונות, יכולות – כלום בעצם לא ממש שלי, כיוון שזה ניתן לי מלמעלה – מאפשרת לי חוויה של ערך עצמי אמיתי. אז יש לי את המרחב הפרטי העצמי שלי, כיוון שרק היותי חלק מכלל גדול יותר מובילה לחשיפה האמיתית של האינדיבידואל שלי.

כאשר בהיר לי שהמעלות שלי ניתנות לי מלמעלה, שקיבלתי מתנות בצורת כישרונות, יכולות, מעלות וכו' ונולדתי בהרכב אישיותי מאד מסוים הכולל מן הסתם גם חסרונות; כשאינני מתפעלת ומתרגשת מהחסרונות שלי כמו גם מהמעלות שלי, כי אני לא עשיתי את עצמי, ולא מהווה את עצמי כרגע – כך מתגבש לו ערך עצמי אמיתי.

ודאי שאני יכולה לשמוח בדברים הטובים שיש בי, ועוד יותר כאשר הם באים לידי ביטוי בחיים שלי, ומגיעים לידי מימוש והגשמה. אך ההבנה השלמה שכל מה שיש לי, יכול בכל זמן נתון גם לא להיות, מאפשרת לי לשמור על גובה אמיתי באופן קבוע. והערך באמת הוא עצמי.

כשאין לי את אותה הערכה עצמית אמיתית אני מאוימת. הנוכחות של אחרים גורמת לי לחוש חסרת בטחון, ואז אני מסתגרת, מתכווצת, הופכת להיות לא תקשורתית או תוקפנית, וכועסת, ודורכת ומועכת כדי להשיג לי חלקה/שטח שאף אחד לא רוצה באמת לקחת לי

וכשמישהו מראה שהוא מעריך אותי, או מחניף לי, אני נעשית שפחה של המחמאות שלו. אני מתחברת רק עם מי שנותן לי "במה". וכשהוא מחליט שאני כבר לא השחקנית הראשית אני קורסת ונשברת, לא נשאר ממני שום דבר.

וככה אני מחפשת לקבל "אישורים" וחיזוקים מהסביבה למה ואיך שאני, ולפעמים גם בכל מחיר. והחשש מביקורת, מזה שיגידו שאני לא בסדר, ממלא אותי בכל מגע בין אישי.

כאשר הערך העצמי שלי תלוי ומותנה בסביבה, גבהי משתנה לפי מה שאומרים או מאשרים מסביב, אני גדלה וקטנה לפי דעתם של אחרים. כשהערך הוא עצמי באמת, אני יודעת שעצם זה שאני חיה, זהו הערך האמיתי, כי יש מי שחושב שיש לי מה לעשות פה. שיש לי משהו לתת לעולם שאף אחד לא יכול לתת אותו במקומי.

כאמא/כהורה אני רוצה לעשות כל מאמץ ללמד את ילדיי מהו ערך עצמי אמיתי. ללמד אותם שיש להם ייחודיות שאין ולא תהיה לאף אחד, כי הם הרכב חד פעמי של החיים, ויחד עם זאת – מכיוון שאני ודווקא אני היא זו שנותנת להם "אישורים" ו"חיזוקים" למה ומי שהם, ו"המבקרת" הראשית בחייהם – עליי להיות כל כך זהירה. גם במקום הזה עלי לדעת שעם כל ההשתדלות שבעולם, לא אצליח להימנע לגמרי מלפגוע, ולהרוס, ולבקר, כי הרי סיכמנו שאני לא מושלמת…

קבלה עצמית מפתחת את היכולת לאהבה עצמית אמיתית.

כאן אני צריכה לעשות הפרדה בין אהבה עצמית אמיתית, לבין אהבה שעשויה להיות הרסנית, קודם כל כלפי ואח"כ כלפי אחרים משמעותיים בחיי.

אהבה עצמית הרסנית: זה שאני תמיד בצד שלי במובן שאני תמיד צודקת, אני תמיד "יודעת", אני לא טועה אף פעם ולא מוכנה להודות גם אם טעיתי, אני רוצה לשלוט באחרים ובאירועים של חיי. בסיס התחושה הזאת או המרכז הוא "האני שלי", ואני מגינה עליו בכל מחיר גם כשזה לא מגיע לו. אז נכון שאני דואגת לאינטרסים שלי, ופועלת להיות תמיד בצד המנצח, אבל האם זה אומר שאני אוהבת את עצמי באמת?

אהבה עצמית אמיתית: לאהוב קודם כל את האמת, גם כשהיא נוגדת את האינטרס הפרטי שלי, אבל למעשה משחררת אותי מכבלי האני שלי. זו היכולת לראות את עצמי בצורה אובייקטיבית (עד כמה שניתן), לקבל אותי עם החסרונות שלי ולהיות מסוגלת לאהוב את עצמי בלי תנאים, בלי קשר להצלחות/כישלונות, הישגים ומעידות… פשוט לאהוב אותי כי ככה אני, בלי הסברים ובלי פרשנות. בדיוק כמו שהקב"ה אוהב אותי, על עצם מה שאני.

דוגמה לביטוי של אהבה עצמית הרסנית בהורות: כאשר אינני מסוגלת לסבול שהילדים שלי לא בסדר בעיני הזולת (מורה, גננת וכד'), שלא התנהגו יפה, פגעו או הזיקו למישהו אחר. אני ניצבת להגן עליהם מפני כל ביקורת חיצונית (אבל בהחלט לא מביקורתי שלי, בטח שלא באותה העוצמה…) בכל מחיר, במקום של למעלה מטעם ודעת, בלי להתחשב בנסיבות כלל. וכך מעבירה להם "בתורשה" סוג של אהבה עצמית לא מתוקנת.

ואילו אהבה עצמית בלתי מותנית, זה להיות מסוגלת לעמוד ביחד איתו מול תוצאות מעשיו, ללמד אותו לקחת אחריות על שגיאות שעשה ולעזור לו להתמודד, להיות איתו באותם מקומות, ולגרום לו לדעת שלא אעזוב אותו לבד עד שיהיה מסוגל או ירצה בכך מעצמו, ואוהב אותו תמיד אהבה אין סופית, על אף ולמרות מה שהיה ומה שעכשיו ומה שיהיה…

כי נפשי קשורה בנפשך לעולמי עולמים – ילדי אהובי.