מאת: טובי קעניג

לידה בשעת מניין

מה זכור לכן מחגי תשרי מאחורי מסך הברזל?

הגב' בתיה כהן נזכרת בסיפור מיוחד: "שנה אחת ביום הכיפורים בעיצומן של התפילות שנערכו בביתנו, אחותי בת שבע ע"ה מישולבין, חשה כי היא צריכה ללדת. הלחץ שלנו היה עצום. להזמין אמבולנס היה מסוכן, כי כך עלולים לגלות את המניין המחתרתי. מאידך, לא היה רכב אחר בנמצא. גיסי ר' משה שיינר גילה תושייה, וכחסיד ההולך בדרכו של אדמו"ר הזקן נחלץ לעזרת היולדת. הוא פשט את הטלית והקיטל, יצא החוצה, חזר כעבור מספר דקות עם משאית שהשיג מאי שם, והסיע אותה במהירות לבית הרפואה. באותה השנה חגגנו בסוכה גדולה שבנינו בחצר, שתי בריתות, ולשני האחיינים קראו על שם הרבי הריי"צ: יוסף יצחק מישולבין, היום שליח בוועסט בלומפילד שבמישיגן, ויוסף יצחק גרינברג, היום שליח באלסקה".

"באותה שנה – תשכ"ה – ילדתי בח' תשרי, והברית הייתה בחג הראשון של סוכות". מאשרת הגב' דבורה גרינברג ומוסיפה: "בליל יום הכיפורים צמתי, ובבוקר באו כמה מבני המשפחה לבקרנו ואמרו לי שלפי ההלכה, יולדת בתוך שלושה ימים מהלידה פטורה מהצום. הנוהג היה אז שיולדת שהתה כשבוע בבית הרפואה, כך שיום השחרור חל בחג. והנה התעוררה בעיה: לא הסכמתי לחתום בחג, אך בלי חתימה יסרבו לשחרר אותי. כיצד נגיע לברית? ברוך ה' הרופאה שהייתה במקום הכירה אותי וחתמה במקומי.

 "יצאנו מבית הרפואה, הובלנו את התינוק הרך בעגלה – שהרי בחג מותר לטלטל, תוך שאנו חושבים בליבנו 'כמה טוב ברוך ה'  שעכשיו חג ולא שבת. איך היינו לוקחים אותו לברית בשבת כשאסור לטלטל?' הסנדק בברית היה גיסי ר' ישראל פרידמן. הוא גר במרחק של שעתיים הליכה – בפרלובקה. הוא הגיע ברגל כמובן, מלווה בבניו ובסיום צעד לביתו. בחו"ל יש יום-טוב שני של גלויות, כך שלא הייתה לו אפשרות לחכות לצאת החג ולחזור ברכבת.

סוכה ביתית

האם היו תקופות בהן היה קושי בהשגת ארבעת המינים?

הגב' גרינברג מתארת: "בסוכות תש"ז, בשנה הראשונה לשהותנו במוסקווה, אבי ר' אהרן חזן ע"ה שמע על משפחה באזור שברשותם ארבעת המינים. הוא הלך כמובן לברך – מרחק הליכה של שעתיים לכל צד, אך זה לא היה משהו חריג. יהודים נוספים עשו זאת. המיוחד היה שהוא לקח איתו את ארבעת המינים הביתה כדי שסבתא רחל, אמא נחמה לאה ואנו הבנות נוכל לברך עליהם!

הוא הגיע הביתה אחרי ארבע שעות הליכה, טעם משהו ויצא חזרה להשיב את ארבעת המינים. כי הרי גם למחרת היה חג ובני המשפחה צריכים לברך. למעשה, הוא צעד באותו חג במשך שמונה שעות… חשוב להדגיש שלא היו בנים או גברים בבית, הוא עשה זאת בשביל שנשים ובנות יברכו!

הגב' חיה שיינר נזכרת בסיפור אחר: בקאסטרמה היה שוחט שזכה לשחוט עופות לרבי הריי"צ. משפחתו הייתה מיודדת עם משפחתנו. לשוחט זה היה בן שלא היה לגמרי בר-דעת, אך היה בעל לב יהודי חם והשתדל לקיים מה שידע. שנה אחת כשהיה מחסור בארבעת המינים, הוא שהה במוסקווה, והגיע למניין בשבת כשפניו קורנות מאושר. הוא השיג אתרוג! המתפללים העירו לו בעדינות והסבירו שבשבת לא מברכים על אתרוג. זה מוקצה, וגם אסור לטלטל. היהודי ענה בתמימות: 'התורה כל-כך גדולה, קשה לי לזכור הכל' (באידיש: 'די תורה איז אַזוי גרויס קען איך אַלץ געדענקען?')".

בשנים המאוחרות יותר, היה יותר קל להשיג ד' מינים, כי השגרירות הישראלית הייתה מביאה מארץ ישראל כמות קטנה של אתרוגים ומעבירה אותם לידי הרב לוין, רבה של מוסקווה, והרב לוין היה נותן לאבא ע"ה אתרוג אחד. שאר המינים היינו משיגים לבד.

היכן הצלחתם להקים סוכה תחת עיניהם הפקוחות של בלשי הק.ג.ב?

"כשגרנו בבולשובו, היה לפני הכניסה לבית מעין חדר מבוא ששימש כבידוד לבית מפני הקור". נזכרת הגב' אסתר שיינברגר, "אמנם בחדר זה היו חלונות רבים ולכן הקור היה רב, אבל הייתה לו מעלה אחת משמעותית, חלק מהגג היה מתרומם. בסוכות היינו מרימים אותו ומניחים סכך וכך אף אחד לא ראה את סוכתנו"… אבל גם לפני שעברנו לבולשובו, בכל מקום שגרנו, תמיד אבא בנה סוכה, בדרך לא דרך, וכך הראה לנו דוגמא חיה, לא לוותר על קיום תורה ומצוות גם בתנאים קשים.

 "גם להשיג סכך לא היה פשוט". מוסיפה הגב'  חיה שיינר, "שנה אחת בעלי ר' משה שיינר שיחי' הלך למקום שומם בו גדלו קנים. בשטח היו ביצות רבות, אך הוא הסתכן וחתך קנים. הוא כמעט טבע באחת הביצות, אך המשיך במלאכה במסירות נפש".

הגב' שיינברגר מוסיפה: "בכדי לחמם את הסוכה, אבא ע"ה מצא פתרון מקורי. הוא הניח תנור נפט בארגז שהיה מחובר לתחתית השולחן. החום המועט לא הצליח אמנם להתחרות בקור הרוסי העז, אך בכל זאת היה פחות קר מאשר בחוץ".

הגב' כהן נזכרת: "בסוכות התארח אצלנו בדרך כלל הרב זלמן לייב אסטולין. הוא היה יושב בסוכה שעות רבות ביום ובלילה, גם כשירד שלג. כשביקשנו שייכנס תמיד ענה 'מצוה לשבת בסוכה'. הוא היה הולך עם קביים. רגלו נפצעה במלחמה, אך לא רצה להסכים לניתוח כדי שלא יבריא, ואז ייחשב כשיר לגיוס ויישלח שוב לחזית".

פרימוס אחד ואורחים

"בתקופה שגרנו בקליזמה", מפליגה לעבר הגב' שיינר, "היה לנו בבית רק פרימוס אחד, עליו סבתא היתה מבשלת 'צימעס', 'קרעפלאך', מרק, דג ואפילו עוגת דבש. היום במטבח משוכלל ובכיריים עם ארבע או חמש להבות נשים "נקרעות" לפני החג. אני לא יכולה להבין איך סבתא בישלה כל כך הרבה על להבה אחת? היא עבדה בלי שיש על שולחן שעליו עמד הפרימוס ולידו קערת מים, כי אפילו לא היו מים בברז! וגם במצב כזה הזמינו אורחים!"

היא מחייכת ומוסיפה: "כשרצינו לקנות דג היינו צריכים לנסוע למוסקווה מרחק של כשעה נסיעה ברכבת, שם הייתה חנות ובה בדרך כלל היה דג. בדרך כלל אמרנו, כי ברוסיה מחסור היה חלק מהשגרה. היינו צריכים לעמוד בתור כשעתיים ואז "לזכות" לרכוש שני קילו דג. ברוך ה' היינו משפחה גדולה וזה לא הספיק, אז היינו נעמדות שוב בתור במשך שעתיים נוספות, כדי לרכוש שני קילו נוספים. לא תמיד בסוף ההמתנה עדיין נשאר דג… אך למדנו להסתפק במה שיש".

"עופות היינו צריכים לקנות בשוק". מספרת הגב' כהן "זה היה לא קל. לא תמיד היו עופות בשוק, ובנוסף זה היה מצרך יקר… אחר כך היינו נוסעים לפרלובקה, שם היה שוחט, יהודי ירא שמיים. תמיד כשהגענו היה רכון על ספר ולומד תורה. בשנים מאוחרות יותר גיסי ר' משה גרינברג ע"ה, למד שחיטה. הוא היה שוחט את העופות במחסן שבחצר ביתנו".

קר בחוץ – חם בפנים

בתנאים כאלו הצלחתם לחוש אוירה של חגים?

"בוודאי" עונות גב' שיינר וגב' שיינברגר, "כבר מתחילת חודש אלול הרגשנו אוירה אלולית ('אלול וינטעלע' – באידיש). אבא ע"ה שימש כבעל תוקע, כבעל קורא וכבעל תפילה בשחרית. בתפילה הוא נעזר באחינו שירשו ממנו את קולו הערב. כבר מתחילת חודש אלול היה יושב וחוזר איתם שוב ושוב על הפיוטים והניגונים, ולא היה מוותר עד שידעו אותם במדויק. הוא התפלל עם כל הלב כמו ברוסיה, אבל היה חשוב לו גם הדיוק. בסוף חודש אלול, גם אנו הבנות כבר ידענו את כל המנגינות על בוריין…"

ככלל, אבא חינך את כל הילדים כבר מגיל צעיר לדעת את כל ענייני היהדות, כמו הכשרת עופות, נוסח התפילה וקריאת התורה, תקיעת שופר. כי כל הזמן חשש שמא יאסרו אותו בכלא, כך לפחות הילדים ידעו כבר איך לקיים את המצוות והמנהגים.

"בשנים הראשונות לשהותנו בבולשובו", מתארת הגב' גרינברג, "אבי השתתף במניין שהתקיים בבית יהודי בקרבת מקום. אך כשבעל הבית נפטר, המניין עבר לביתנו בשבתות ובחגים. כך שאין ספק שהרגשנו את אווירת החג". הגב' שיינברגר מסכימה איתה ומוסיפה: "לתפילות ראש השנה ויום כיפור היו מגיעים יהודים שלא הגיעו במשך השנה. היו אלו זקנים שזכרו את התפילות מבית אבא, וגם נשים שכלל לא ידעו להתפלל ולקרוא בסידור, אולם הרגישו שבימים אלו גם הן צריכות להגיע לתפילה. בדרך כלל היו אלו נשים שלבושן העיד על מצב כלכלי טוב, אך הן חשו מחסור דווקא ברוחניות, והגיעו למלא זאת בימים הנוראים.

באותה תקופה החוק אסר התאספות, וגם כל פעילות דתית הייתה בלתי חוקית. כך שמניין לתפילות היווה עבירה כפולה על החוק… אולם ברוך ה' מעולם לא קרה שהשכנים הלשינו על כך למשטרה".

הגב' גרינברג מסבירה: "בבית שלנו היה יתרון שכן הייתה חצר, כך שהשכנים לא היו סמוכים כל כך, והמניין היה יכול להתקיים ללא הפרעות. בנוסף, האוכלוסייה הייתה מהחברה הגבוהה. גרו לידנו טייס, מנהל בית חרושת וכדומה. הם היו מכבדים את אבא כי ידעו להעריך אותו, והם גם לא היו משועממים, כך שלא הלכו להלשין עלינו. על אף שידעו על פעילות יהודית שהתנהלה בביתנו".

הגב' כהן, מספרת על ערב יום כיפור אחד שנחרט בזכרונה: "אבא ע"ה הוזמן לוועדת החינוך האיזורית, כשאבא הגיע לדיון, ישבו בחדר כל מנהלי בתי הספר של האזור, כולל ראש העיר. הנאספים החלו לדון על עוונו הגדול באי הליכת ילדיו לבית ספר בשבת. בסוף האסיפה הזהיר ראש העיר את אבא, שאם ימשיך במנהגו זה, הם יאסרו אותו ואת אמא, ואת הילדים יעבירו למוסדות סובייטים. אבא הרים את קולו וצעק מדם ליבו האם אתם רוצים להנהיג אינקוויזיציה ברוסיה, לחטוף ילדים ולאסור את ההורים בגלל דתם! הנאספים הופתעו מתגובתו התקיפה, והורו לו ללכת הביתה. אבא הגיע הביתה דקות ספורות לפני שקיעת החמה, ובקושי הספיק לאכול את הסעודה המפסקת. המתפללים החלו כבר להתאסף לתפילת כל נדרי. אבא הציע למתפללים לסדר את המניין בבית אחר, עקב חששו שמא יבואו לאסרו כבר הלילה. אך בגלל השעה המאוחרת החליטו המתפללים להתפלל בבית שלנו, אלא שהבעל תפלה החסיד ר' חיים אליעזר גורביץ (שלמד בתומכי תמימים בליובאוויטש), שהי' אמור לגשת לתפלת כל נדרי, חשש שמא יתפסו אותו עומד בפני העמוד, ביקש שמישהו אחר יגש במקומו. היה לו מה לחשוש, הוא ישב כבר עשר שנים בכלא הסובייטי, בעוון לימוד התורה עם ילדים. במקומו ניגש אחינו יצחק (היום שליח ברומא), שהי' אז בחור צעיר, לתפלת כל נדרי וערבית, ושאר האחים עזרו לו בשירת הפיוטים. ב"ה יום כיפור עבר בשלום".

מילא לחוש את הימים הנוראים אולי לא היה קשה, אך איך היה ניתן לשמוח בשמחת תורה בתנאים של אז?

"תמיד היה שמח בשמחת תורה". משיבה הגב' בתיה כהן, "אולם בשנים המאוחרות הגיעו לביתנו הגיסים המבוגרים (ר' משה גרינברג ע"ה, ויבלחט"א – ר' משה שיינר ור' מיכאל מישולבין), והכניסו לבית חיות חבדי"ת. הם היו מתוועדים, לוקחים "משקה", אומרים דברי חסידות, עושים "קולע"… אז ההקפות כבר נמשכו יותר זמן, כמו בבית כנסת חב"די. הגיעו גם יהודים שלא שמרו מצוות. אני זוכרת אחד שלא שמר שבת מכורח המציאות, אבל רקד עם ספר התורה בדמעות".

הגב' שיינר מוסיפה: "אחרי ההקפות הגיעו המתפללים לביתנו לקידוש. הסבתא רחל ע"ה היתה מכינה עבורם סעודה כיד המלך. אני זוכרת עדיין חלק מהאורחים, אחד מהם היה יהודי אינטליגנט שהתפרנס מצילום. הוא היה מגיע מדי שנה בשמחת תורה, ושר באידיש".

הייתה בבית גם הקפדה על מנהגים?

"ודאי", עונה בנחרצות הגב' דבורה גרינברג, "אפילו הקפידו על טבילה בערב יום כיפור. בתחילה אבא והבנים היו נוסעים למקווה במוסקווה. כעבור מספר שנים אבא חשש שהמקווה ששימשה אותנו במוסקווה תיסגר, ולכן בנה מקווה מחתרתית מתחת למרצפות ביתנו. המקווה היה במטבח, והבור היה בסלון של ביתי – שהיה חלק מבית הוריי. מכיוון שהמקווה הייתה מוכנה לשעת חירום, לא השתמשו בה בדרך כלל. אך בערב יום כיפור, אבא והבנים היו טובלים בה, במקום לנסוע למקווה במוסקווה. אני עוד זוכרת אותם מחממים מים באמצעים של פעם…".

וסיפור מעניין לסיום?

הגב' חי' שיינר: "ביום כיפור היו לנו אורחים. אחד מהם היה ד"ר סולוביי, רופא בעל שם עולמי שעבד בבית רפואה במוסקבה. רבים מאנ"ש היה קליינטים שלו. הוא היה תלמיד של ה'חפץ חיים', ולא היה חי חיי תורה ומצוות מלאים, אך עדיין למד רמב"ם וגמרא. ד"ר סולוביי העריך מאוד את אבא ע"ה, על עמידתו האיתנה בקיום התורה והמצוות. ביום הכיפורים שהה בביתנו במשך כל המעת-לעת. רופא זה נהג לספר על חסיד שבא אליו בשליחות הרבי. כשרצה הרופא לבדוק אותו ענה החסיד: 'הרבי לא אמר לי שתבדוק אותי, הוא רק אמר שאלך אליך! הנה הגעתי!' והחסיד הלך מבלי שנבדק…"

כשקוראים סיפורים על החגים ברוסיה של אז (בתנאי מחתרת), ושומעים על ה"מבצעים" שעורכים שלוחי הרבי מלך המשיח שליט"א ברוסיה של היום (ברוב פאר והדר ובעזרת המיצרים לשעבר), מבינים וגם חשים שהגאולה ממש בפתחנו, יהי רצון שנזכה עוד השנה לשמוח בשמחת בית השואבה בבית המקדש השלישי.