הני אלישביץ, עטרת חיה

"אל דאגה חבריא"

אפתח בוידוי שאולי אמור להיות ביני לבין המערכת: כשקיבלתי את כותרת המשנה לכתבה, הרמתי גבה, אפילו שניים. מה פרושה של השאלה "אין דרך חזור"? לאחר מכן שקלתי בדעתי והכרעתי שמן הסתם זה ציטוט של אחת מטענותיו של ה"קלוגינקר" (היצר הרע החכמולוג, שיודע איך ואיפה לתפוס אותנו), ומן הדין הוא לענות לו, כי כמה שזה נשמע עצוב – בנושא חינוך הוא תוקף אותנו הכי הרבה, מפיל את רוחנו, מנבא שחורות ובקיצור – עושה ככל יכולתו להוריד לנו את המורל והבטחון העצמי.

אם כך – לפני שנענה על שאלות בנושאי חינוך – כדאי שנזכור את דברי אדמו"ר הזקן בתניא (פרק כ"ו): "ברם כגון דא צריך לאודעי כלל גדול כי כמו שנצחון – לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו! ככה ממש בנצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם".

לא משנה איזו טעות עשינו, לא משנה מה המחיר שלה כרגע – מעצבות, נקיפות מצפון ונדודי שינה – לא תצמח שום תועלת! ואם נראה לכם שהגזמתי, אז בואו נקרא איך ממשיך אדמו"ר הזקן באותו פרק:

"אך העצבות ממילי דשמיא צריך לשית עצות בנפשו לפטר ממנה! אין צריך לומר בשעת עבודה שצריך לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב אלא אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא בשעת עסקיו בידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אחר–כך בתאוות חס–ושלום כנודע שאם לא כן מאין באה לו עצבות אמיתית מחמת אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו???"

אז מה כן עושים?

הנקודה היא שיש הבדל בין עצבות למירמור. העצב מוביל לדיכאון, והמירמור מקפיץ את האדרנלין בגוף לעשות מעשה כדי לצאת מהמצב הלא טוב. ובעוד שעל העבר צריך לזכור שהכל הוא בהשגחה פרטית, וה' מנהל את העולם, הרי לגבי העתיד דרשו בפרקי אבות אי אתה בן חורין להבטל ממנה. צריך לעשות! ולא צריך לחפש הרבה "איך", כי המפתח נמצא בלוח היום–יום שנקרא בעוד כחודש: "הכרזת אאמו"ר (הרש"ב) באחת ההתוועדויות: 'כשם שהנחת תפילין בכל יום היא מצוה מדאורייתא על כל יהודי, מבלי הבדל אם גדול הוא בתורה, או איש פשוט – כך חוב גמור על כל יהודי להקדיש כחצי שעה מחשבה בכל יום אודות חינוך בניו, ולעשות ככל שבכוחו, ויותר מכפי כוחותיו, לדאוג ולפעול על בניו שילכו בדרך שבה מדריכים אותם'".

כלומר – המפתח הוא בהקדשת זמן לחשיבה, לימוד, קבלת הדרכה וכדו' בנושא זה של חינוך. כל כך הרבה חומר על טהרת הקודש יש היום בנושאי חינוך ב"ה, חומר שלקוח ממקורות החסידות, קורסים והנחיות הורים של אנ"ש – שצריך רק למצוא את הדרך להיות חלק מכל זה, ללמוד וליישם. וכששומעים הרצאה מוקלטת, יושבים בהנחיית הורים, מתייעצים עם המחנכים וכו' – לזכור כל הזמן שהמבט הוא "אז איך מקדמים? איך לומדים את הדרך ממה שעשינו עד כה?" ותמיד, תמיד יש דרך לתקן!

ממה בכלל מתחילים?

כאשר אנו רואים ב"מבחן התוצאה" שדרך החינוך עד כה לא הייתה ראויה, ולוקחים החלטה של שינוי יש להביא בחשבון מספר גורמים:

* להעריך את יכולתנו לעשות שינוי (ולפי זה לחלק את המשימה שבפנינו ל"מנות" בגודל המתאים ובכיוון הנכון).

* לבחון היטב את תכונות וגילאי הילדים בהם יגע השינוי (ובהתאם לכך לתכנן את שלבי השינוי שנעשה בהדרגה).

* לחפש "גב" שילווה אותנו – אם זה בן הזוג, משפיע/ה, מומחה בתחום או כל אחד אחר – כי כדי להתמיד בשינוי ולא להישבר – צריך גם סיוע חיצוני.

* לפנות את הזמן והמקום לשיחה עם הילדים על השינוי שעומד לבא – בהתאם ליכולת הבנתם. כמובן שהשיחה צריכה להיות בהתאם להחלטות המושכלות שקיבלנו, ולאו דווקא ליידע מראש על השלב הסופי של התהליך אם הוא כרגע לא ניתן להכלה על ידי הילד.

* לחשוב על "מרככים" שיעזרו לנו לעבור את הדרך הזו בקלות יותר. כי שינוי דורש עקירה מהמקום הרגיל – "אזור הנוחות", ולא פעם שינוי כזה אצל ילדים יגרור "משבר" והתנגדות, לכן מוטב להערך מראש ולבנות סוג של מערך פיצוי שיקל את המעבר.

לדוגמא – ילד שמנתקים אותו משעות של שהיה מול המחשב – יכול לקבל כדי לרכך את המעבר השתתפות בחוג שמתאים לו – מה שגם ימלא חלקית את זמנו, גם יעסיק את מחשבותיו וגם יהווה סוג של "פיצוי".

ובכל מקרה – אנחנו חייבים מנה גדושה של הכלה וסבלנות – להכיל את הקושי שלנו וקושי הילדים. לזכור שזה אנושי וצפוי ויקח זמן, אבל יש לנו את הכח לשנות. ה' נתן לנו את הנסיון יחד עם כח ויכולת תיקון.

ואם יש התנגדות?

הרבי מה"מ מנחה אותנו באופן ברור במכתבים רבים מאד באגרות קודש מה עושים כאשר הילד מתמרד ומסרב לקבל נסיון "לתקן" אותו, ועיקרי הדברים:

* בגיל שהילד לא מוכן לשמוע מההורים – השפעה על ידי חברים וכדו' מומלצת ביותר.

* לאהוב אותו, ולשדר לו באופן ברור ביותר את האהבה, ויחד עם זה לכוון שוב ושוב לדרך הנכונה.

* ליצור בבית אווירה חמה, אוהבת ומכילה, לעסוק בייצור האור – שידחה בעזרת–ה' הרבה מן החושך.

* מעניינת במיוחד היא התייחסות הרבי למקרים שלכאורה כבר לא ניתן לתקנם: הרבי אומר כי השפעה על אחרים באותו תחום בו הייתה הטעות – משפיעה ומסוגלת לתקן את העבר, וליצור תוצאות חיוביות בהווה!

ולבסוף חשוב ביותר לזכור – שתפילת האם על ילדיה היא כלי עצום שפועל בוודאי ובוודאי, וכפי שענתה סבתי ז"ל לאבי ז"ל כאשר שאל אותה בשנותיה האחרונות כיצד לא חששה לגדל לבדה ברחוב אנטי–דתי שלושה ילדים צעירים ותוססים? – "הכרית הזו, שאתה רואה למראשותיי, לא בוקר אחד הייתה רטובה מדמעות של תפילה. זה מה שנתן לי את הבטחון והרגיעה בחינוך הילדים".

להודות בטעות?

לא פעם שואלים האם נכון להודות בטעות בפני הילדים, או להציע את הדברים באופן אחר, בניסוח אלגנטי יותר. בעניין זה מעניין לקרוא אפיזודה שהתרחשה בין אדמו"ר הרש"ב – מייסד ישיבת "תומכי תמימים", לבנו אדמו"ר הריי"צ שהיה אז אברך צעיר מאד לימים, ומונה על ידו למנהל בפועל של הישיבה (כפי שסופרה על ידי הרבי – באג"ק ח"ח אגרת ב'תרז):

"ידוע אשר בישיבת תו"ת בכלל ובהנהגת התלמידים בפרט, הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר המנהל פועל. והנה פעם קרה אשר אחד התלמידים קנסוהו בקנס חמור, וכיון שנגע ללבו הרי באופן יוצא מהכלל השתדל הת' הזה לפגוש את כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע ובכה לפניו בדמעות שליש. וכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע אמר לההנהלה אשר יבטלו את הקנס או עכ"פ יקילו בו.

"כשבא כ"ק מו"ח אדמו"ר ונודע לו הדבר, נכנס לכ"ק אביו אדמו"ר ואמר לו, אשר מובן מעצמו שאין הוא ח"ו מהרהר על גוף הענין, אבל כיון שעשוהו למנהל פועל ובמילא מוטלת עליו האחריות במדה ידועה של המוסד והמשמעת בזה הוא עיקר ויסוד, במילא אינו יכול לשאת עליו אחריות בהנהגה כמו זו אשר מבטלים החלטת המנהל פועל וכו' ובמילא מתפטר הוא ממשרה זו.

וסוף דבר הי' אשר כ"ק אביו אדמו"ר שינה את כל הענין. איני יודע בפרטיות באיזה אופן, אבל התנהל הענין רק ע"י המנהל פועל וההנהלה".