ב"ה

 חוזב"ש

מגזין עטרת חיה / אריאלה דאשיף

בתקופה בה החלה תנועת התשובה, לפני כ–40 שנה, החזרה בתשובה הייתה משהו נדיר ומסתורי. החוזר בתשובה נדמה היה כאילו פוסע אל תוך ערפל סמיך, ואובד שם לעד…

היום, בחסדי ה', יש הרבה יותר חוזרים בתשובה, ויש הרבה יותר ניסיון לדעת איזו הכוונה לתת.

האמת, שקשה מאד לקרוא לתנועת התשובה "חזרה בתשובה", משום שהסטטוס הראשוני של מי שלא גדל על ברכי התורה והמצוות אינו של חוזר בתשובה, כי הוא לא "חוזר" ולא "שב", שהרי הוא לא ממש חטא, אלא חי בלא ידיעה, ולכן הוא לא "חוזר" אלא "מתחיל". הוא יצא ממקום של "תינוק שנשבה" ועכשיו מתחיל את צעדיו הראשונים.

אולי אם זו הייתה הגישה לפני 40 שנה, היה יותר קל. מי שסייע למתחילים באותה תקופה, בדרך–כלל היה חסר את הגישה המדויקת. לא אפרט אותה, אבל מתוך הוראותיו של הרבי ניתן להבין את הגישה המהפכנית שלימד:

לא להתנתק מן המשפחה בשום אופן!!! ההורים הם אלה שגידלו את האדם וחבים כלפיהם כיבוד הורים. עם ישראל הם עם אחד. לא שניים: "חפשיים" ו"חרדים".

אל תקפוץ למים עמוקים. התשובה היא תהליך, לא שינוי חד, יש ללכת אותה לאט  ולהגדיל כלים כל פעם קצת. לא לקבל יותר מידי קבלות מהר מידי.

לא לזרוק את התינוק עם האמבטיה!!! בחילוניות ישנם דברים שלמדנו שהם בעלי ערך: נימוסים, ערכים, ידע. החילוניות צריכה העלאה, לא פסילה מוחלטת. פעמים רבות, כשחוזר רצה להפסיק לימודים אקדמיים – הרבי הורה להמשיך עד הסיום.

החוזב"שים חיים עם ובתוך החרדים מבית, הישיבות לחוזב"שים הם בתוך הישיבות הרגילות, ואם הבחור רוצה ויכול – יעבור ללמוד עם המנוסים יותר. הרבי הורה שלא לפסול שידוכים עימם, אלא כל מקרה לגופו.

משפיע משפיע משפיע!!!!

כמה רווח והצלה עמד לנו החוזב"שים בזכות הוראותיו של הרבי מה"מ. הדרך לא הייתה קלה. כל הלבטים ותהפוכות הנפש, הבכי והכאב שעברתי (אני יכולה לדבר בשמי, אבל בטוחני שגם אחרים חשים כך), כמה השוואות השוויתי את עצמי לחרדים מבית, וכל–כך בושתי על שאיני מעודנת כמוהם. ויום אחר כך – מרוב "אורות" שה' משפיע על חוזב"ש, הוא כבר סבור שהוא לפחחחחחחחחוווות 'בינוני', אם לא כבר כבש את האוורסט.

כל מי שבחסדה הגדול זכתה להיות המשפיעה שלי, יודעת לכמה שיחות חיזוק הייתי זקוקה כדי לעבור את הזמנים הלא פשוטים האלה (גב' רוזה מיידנצ'יק הנפלאה והטובה, גב' גרינברג שכל–כך התמסרה, ופייגי בוקייעט שהעמידה אותי על הרגליים של הביטחון המוחלט בה'). אם לא שהרבי הורה לקבל את החוזב"שים במוסדות הרגילים, והרב שמואל חפר שקיבל אותי עם כל כך הרבה הבנה, בלי לחץ, ונתן לי עבודה בפנימייה (שלא כיסתה מחצית מן ההוצאות…) – איפה הייתי היום? לא, אין לי אשליות. לא הכל ולא כולם היו מושלמים, אבל ה' סייע שאמצא את המסורים באמת, להוליך אותי בדרכים ישרות.

הרבי הציל אותנו.

אבל עם כל זה, עדיין הדרך שעוברים צריכה ליבון ולמידה. הרב דן טיומפקין חידש הסתכלות שונה על תהליך התשובה. הוא משווה את תהליך התשובה לתהליך ההגירה למדינה זרה. כמו בהגירה, מי שנכנס לעולם החרדי, משנה שפה, משפת רחוב, לשפה נקייה, לומד מושגים ומילים חדשות, ולפחות לשון אחת נוספת אם לא שתיים (עברית, יידיש, ארמית). משנה לבוש, כידוע. משנה דרכי התנהלות. אני זוכרת עד כמה היה לי קשה בהתחלה להמתין לסעודת השבת… התהליכים הראשונים של החזרה היו במסגרת קהילה ליטאית, ושם לא טעמו דבר לפני התפילה… ועד שחזרו מבית הכנסת… והתיישבו לשולחן (משפחה גדולה, זוכרים?)… וקידשו… ובצעו… ה'!!! אני רעבה!!!  והעיקר – משנה צורת חשיבה – מ"אני יעשה מה שבא לי!!!" ל"אני עושה מה שה' והרבי אומרים".

כל השינויים האלה גדולים ומהותיים, ומצריכים אנרגיות לא מעטות. ברוך ה' שזיכה אותי לעבור את כל אלה בצעדים ראשונים בכפר חב"ד.

חמשת השלבים:

הרב טיומפקין מציין חמישה שלבים שעוברים חוזב"שים רבים, והם מובאים כאן, בעיבוד שלי. מאד חשוב להיות מודעים, כי אז אתה לא מרגיש "ציפור משונה".

שלב ראשון: ראיית החברה החרדית כמושלמת, והרצון להיטמע בה באופן מוחלט.

כאן מוצאים קשת רחבה של התנהגויות, שכוללות התנתקות מוחלטת מן החברה הקודמת, וזלזול בה. ביקורתיות כלפי העולם החילוני, ורצון שלא לנהוג על פי מה שנראה כערכיו. יש רצון לפרוש ולהתעלות. יש בזה הרבה מן הטוב, שהרי זה הזמן לשבת בישיבה או במדרשה, להסתגל, לחקות כדי ללמוד את עולם התורה. אולם יש שזה נלקח לקיצוניות, לרגשות של כעס.

אבל, מאחר ואין לאדם דרך למחוק את עברו, שהרי עברו הוא חלק ממנו ממש, הרי שנוצר נתק בתוך הנפש – בין מה שאני עכשיו, למה שהייתי. צריך על כן לחזור בהדרגה תוך בחינה, מה ראוי ומה לא, ובקשר עם משפיע.

שלב שני: הדיסוננס – "פקיחת העיניים" נחיתה.

בשלב הזה המודעות העצמית, לגבי מה אני חש בתוכי בנוגע למגוון עניינים – עולה. החוזב"ש ניתקל פתאום בחוסר מושלמות בחברה החדשה, אליה הוא משתייך, וזה עלול להביא אותו לשבירה. "הם לא צדיקים כולם כמו שחשבתי…" חיחיחי…בוקר טוב אליהו!!! המצב הזה צריך תיווך, שעניינו בשניים: א. העיקר הוא מה אתה עושה עם עצמך – האחריות להביא גאולה לעצמך היא שלך, לא של ראש הישיבה, המשפיע או אפילו הרבי. ב. תלמד להסתדר בחיים. אם אתה רואה ש–X הוא חדל אישים – לא משנה כמה תארים יש לו – תתרחק ממנו, באופן המותר על–פי תורה: בלי להשפיל, לכעוס או לדבר לשון הרע. אם אתה צריך לעמוד על שלך, תעשה את זה – בתוקף ובנועם.

שלב שלישי: ההתנגדות וההאשמה – התרסקות.

זה השלב שיש שחוזרים לחייהם הקודמים או חיים במרירות בלתי פוסקת. יש שחושבים שהחזרה בתשובה הייתה "טעות". אבל אם לוקחים ללב את הנכתב בשלב ב'. ומתוך אמונה וביטחון, שכל מה שה' מעביר אותך – לטובתך והוא הטוב והנכון, הדברים קלים יותר. אבל שוב, זה לא אומר שאדם צריך להיות טיפש או ללא עמוד שידרה.

שלב רביעי: התבוננות פנימה, איסוף שברים.

עכשיו כבר למדנו, שהחיים הם לא שחור–לבן. זהו שיעור קשה לחוזב"שים, כי הם בדרך כלל אוהבי אמת, שוחרי צדק ורודפי שלמות. עכשיו לומדים לחיות בשלום עם העולם הסובב הלא מושלם, ועם עצמינו – הלא מושלמים גם–כן. עם זה שעסקנים הם עסקנים ומטבע בריאתם הם יהיו פוליטיקאים, אבל תועלתם מרובה מהיזקם (בדרך כלל). עם זה שילדים הם ילדים…ולפעמים או לא לפעמים…יטפסו על ספות, יתחצפו, יכו, יעשו שטויות – גם גדולות, וזה נורמלי ולא צריכים להיבהל כלל. שבני עשרה ישנים עד 14.00, ולא בגלל שהם כופרים או "לא יראי שמיים". ושרבי יש רק אחד.

שלב חמישי: יצירת איזון, שילוב ושלום.

זה השלב בו אפשר לנשום לרווחה – החוזב"ש כבר IN בעולמו החדש. כאן הוא יודע את מעלותיו, ונהנים ממנו עצה ותושייה גם החרדים מבית, כי נוח לו וטוב לו עם עצמו, והוא גם הוא יודע להעריך את גודל המתנה שנתנה לנו החברה החסידית–חב"דית, ואת גודל המסירות שנדרשה לה. לצערינו לא כולנו זוכים להגיע לשלב זה, אבל המודעות תסייע לצאת מתקיעות.

כמה מילים לסיום

במשך השנים הבטתי סביב, וראיתי שככל שהאדם מגיע מרקע יציב וחם יותר, כך תהליך התשובה שלו חלק וקל יותר. ככל שהנשמה "נזרקה" למחוזות רחוקים יותר בגשם אבל בעיקר ברוח, הדרך לצאת מן הסבך – מפותלת ולפעמים ארוכה מאד. זה ככה, כי קשיים נפשיים מעוותים דרכי חשיבה והנחות יסוד. חיי התורה והמצוות מזינים את היציבות והבריאות הנפשית, אבל כמו ברפואת הגוף, ישנם מיקרים שגוף חולה לא יכול לסבול, במצבו, תזונה והנהגה של בריאים, ולכן נדמה שהתורה–ומצוותיה "זה לא בשבילי". אין כאן מה לעשות, ואת תהליך הריפוי צריך לעבור…כי כמו שנאמר כבר "יותר קל להוציא את היהודים מהגלות, מאשר את הגלות מן היהודים". זו לא אשמת אף אחד, זהו שיבחם של ישראל, שדבקים בה' בכל מקום ובכל מצב.