אסתי לנצ'נר / מגזים עטרת חיה

לכל אחת מאיתנו יש את הזמנים בהן היא מרגישה "תקיעות" אם זה בתחום מסוים או מצב כללי של "חוסר הגשמה עצמית". לא פשוט להסתובב עם התחושה המעיקה הזו שבאה מההבנה שאני במקום לא מספיק טוב אך אין בידי את הכוחות או הכלים להתקדם.

נכון, לפעמים התחושה הזו מגיעה מהיצר הרע, זה שמנסה לחבל לנו בפעולות הטובות ולמנוע מאיתנו לעשות את העבודה שלנו בעולם אבל לפעמים יש לתת לתחושות האלה מקום ולנסות להבין מאיפה הן מגיעות ולאן הן עתידות להניע אותנו.

זה הזמן לתהליכי עומק

חנה רות אברהם:

"ישנו הבדל מהותי בין האדם שנמצא במצב בו הוא מרגיש תקוע לבין מי שאדם קרוב אליו נמצא בסיטואציה שכזו.

"לעיתים קורה שאנו נמצאות במצב בחיים בו אנו חשות תקועות, כלום לא זז והרצון לשינוי חזק מתמיד.

"חשוב להדגיש שתקיעות היא לא בהכרח דבר שלילי. לאו דווקא כשמרגישים תקיעות זה אומר שהמצב תקוע באמת. הרי אין באמת דבר כזה להישאר במקום, העולם זז בכל מקרה. המצב דומה לאדם שיושב ברכבת העושה את דרכה מתל אביב לנתניה. הרכבת נוסעת אך הוא מרגיש תקוע בתוכה ומצר על מצבו האומלל. הוא אמנם מרגיש תקוע אך בעוד שעה הוא יבין כי הוא התקדם עשרות קילומטרים.

"גם אם על פניו, מבחינה חיצונית לא נראה לנו שדברים אצלנו זזים זה לא אומר שלא נעשו אצלנו תהליכים פנימיים. תהליכי עומק הינם משמעותיים יותר ומשפיעים על החיים יותר מהריצה הפיזית קדימה. ומה שהכי חשוב לזכור זה שדווקא התקופות שהן לכאורה 'תקועות' בחיים הן אלה התקופות המבורכות שמניעות אותנו לעשות עם עצמנו תהליכי עומק. לשאול את עצמנו את השאלות הקשות והאמתיות של החיים כגון: "מי אני? מה אני ולאן פניי מועדות? מה אני צריך לשנות? אילו דברים לדעתי צריכים להשתנות? במה אני יכולה להיעזר על מנת לעשות שינוי? אילו כלים יש לי ואילו כלים אני צריכה לרכוש?".

"לא סתם כל השאלות האלה נשאלות דווקא בתקופות הקשות של החיים כי הן אלה שמניעות את האדם קדימה ומוציאות אותו ממצרים. זוהי תקופה מבורכת ולא בריא לדלג עלייה. לא שווה לרוץ ולעשות מעשה קיצוני רק כדי להרגיש שעשינו משהו. דברים טובים מתבשלים לאט, יש להתבונן היטב במצב הקיים ולשקול בכובד ראש את דרכי היציאה.

"ישנו מצב נוסף שבו אנו איננו לכאורה האדם התקוע אלא אלה שחיים לצידו – כגון: בן זוג או ילדים. כאשר אנו מסתכלים על הסיטואציה מהצד, חשוב לזכור שככל שננסה כביכול לשקף לאותו אדם את מצבו העגום וננסה לדחוף אותו לעשות תהליכים שונים עם עצמו, ייתכן שלא רק שלא נעזור אלא רק נהרוס לו ונפריע בתהליך אותו הוא עובר. נכון, לא נעים לראות את בן הזוג תקוע בבית ללא עבודה… אך להגיד לו יומם וליל כמה שזה שהוא לא עובד מקשה על ההתנהלות בבית – לא יגרום לו לצאת לעבוד. התפקיד שלנו כרגע זה לתת בו אמון, לשדר לו שהוא עדיין אהוב ורצוי. לנהוג בסבלנות כלפיו וכלפי התהליך אותו הוא עובר. עלינו לתת לו את הזמן להבין איפה הוא נמצא ולאן פניו מועדות. לתת לו לסיים את הלימוד שלו ולא להפריע באמצע".

שינוי איטי ובטוח

ציפי קולטניוק מוסיקאית ומרצה להעצמה נשית:

"לפעמים קורה שאנו נמצאות במקום מסוים בחיים שלנו שמרגיש לנו לא נכון. עבודה שלא מספקת אותנו, או מקום מגורים שלא טוב לנו בו. מיד קופצת המחשבה שצריך לזוז והרצון לעזוב, לשנות ולחפש משהו אחר. אנחנו מוקפות בכל כך הרבה סיפורי השראה סביבנו על אנשים שעשו שינוי דרסטי ועזבו למקום רחוק, או לעבודה שונה לחלוטין. זה פחות פרקטי כשמדובר בנו, נשים שמנהלות משפחות ומגדלות ילדים שלומדים במוסדות וזקוקות למשכורת הקבועה ולא תמיד יכולות לעבור תקופת ביניים של חיפושים או לעשות שינוי קיצוני. הרצון להתקדם הוא טוב ומבורך, אבל רגע לפני שרצים לעשות מעשה ולזוז בחיים צריך לעצור ולחשוב כי גם לשינוי יש מחירים… 'האם עשיתי מאמץ על מנת לראות את הטוב במצב הקיים? ואולי שינוי קטן יעשה לי את כל ההבדל?!'…

אני זוכרת את עצמי בתור אימא צעירה. חיפשתי עבודה שבעיקר תתאים לשעות שלי עם הילדים בבית ולא תיקח ממני טיפת אנרגיה מעבר לשעות העבודה. עבדתי אז בחנות של כובעי נשים ומהר מאוד הרגשתי שעמום ותסכול מכך שאני לא ממצה את היכולות והכישרונות שלי בין מדפי הכובעים. השינוי הגדול קרה ביום שעשיתי סוויצ' בראש. אמרתי לעצמי שאני עובדת בעבודה נהדרת, אני עוזרת לנשים להיראות יפה. פתאום העבודה שעד עכשיו הרגשתי עול גדול להגיע אליה נראתה לי מהנה ואפילו סוג של שליחות… שמתי לב שנשים היו מגיעות ורוצות שרק אני אשרת אותן כי תמיד חיפשתי על מה להחמיא להן, כמה סיפוק היה לי מלראות אישה שהגיעה עם כובע הרוס או מטפחת דהויה ויצאה עם מראה חדש ויפה. בדיעבד זה היה הבסיס שלי בעמידה מול קהל נשי… העבודה נשארה אותה העבודה, הדבר היחיד שהשתנה הוא הגישה שלי לעניין. לא פעם אני שומעת מנשים את המשפט: "אני לא מתחברת לקהילה. הלוואי ויכולתי לעבור דירה". דבר ראשון שאני שואלת נשים כאלה זה: "האם עשית משהו כדי להרגיש חלק? את מגיעה לבית הכנסת בשבת? הולכת לשיעורים/התוועדויות? אם לא, איך באמת תתחברי? ואיך אפשר להגיד שהקהילה לא מתאימה לך?"…

קורה שאנשים עובדים, לומדים או גרים במקום שלא מתאים להם. אני מאמינה בשינויים קטנים שלא מזעזעים את החיים ומצד שני, מאפשרים לטוב להכנס. זוכרת כיצד בתחילת דרכי כזמרת המשכתי לעבוד במשך שלוש שנים בעבודה הרגילה שלי כאשת יחסי ציבור בארגון "יד לאחים" ולא מיהרתי לעזוב. ידעתי שכאמא אני חייבת את המשכורת הקבועה ורק אחרי שאעשה דרך משמעותית ואדע שהצלחתי, אוכל לעזוב את "גלגלי העזר" ולגדול. חשוב מאד לחתור לעבר הגשמת החלומות שלנו, אבל לשמור על איזון. תחשבו על אישה שגרה במקום שהמוסדות עבור הילדים מעולים, אבל היא לא מתחברת לקהילה, אפשר לנסוע לשיעורים והתוועדויות מחוץ לעיר ולשמור על קשר עם חברות ממקומות אחרים. אני מכירה כמה נשים שהלכו ללמוד תחום שתמיד ריתק אותן או החלו לעסוק בו במקביל לעבודה הקבועה ופתאום נכנסה חיות גם למה שעד כה הרגיש להן "עבודה אפורה".

שיהיה לכולנו בהצלחה!