מורן קורס, עטרת חיה

פורים. חג של מסכות. רעשנים. תחפושות. משלוחי מנות. 'מבצעים' – פעילות בלובי הבניין לילדים פלוס קריאת-מגילה… בקיצור, שמייח.

אך השנה כבכל שנה, מעבר לפעילות השוטפת היה חשוב לי לבקר עם משפחתי בבית הרפואה – שירגישו בזכות לשמח באמת. העשייה הזו מכניסה פרופורציה לחיים, שנודה לה' על כל הדברים הנורמליים שאנו מקבלים – על כל נשימה ונשמה.

הפעם, לא יכולנו לבקר בבית הרפואה בפרט כששמעו שאני מאור יהודה, בכלל… חשבו שרוב התושבים בבידוד מ"הפיראט האדום", כאילו הפיראט קם על יוצריו ויצר מצב פיראטי בעיר. כשהבנתי שהאופציה ירדה, התקשרתי ל"עזר מציון" בעיר וביקשתי טלפונים וכתובות של משפחות נזקקות שמתאים לבוא לשמחם. מתוך הרגשת הודיה לה' על הרעיון, התחלתי להתקשר. השיחה הראשונה עברה בהצלחה – קבענו שעת הגעה, לאחר מכן ביקשתי מילדיי שיכינו הצגה קצרה עם מסר, ניכנס בליווי מוזיקה ונשמח קשישה בודדה.

למספר השני חייגתי ומיד ניתקתי. המספר זוהה באנשי הקשר…לא נעים.

מישהי שאני מכירה ממש – נתמכת כלכלית על-ידי "עזר מציון", עד כדי כך שהביאו לי את המספר שלה כמשפחה שאמרה שתשמח שיבואו לשמחה.

ביקשתי מבני הגדול שיתקשר מהפלאפון שלו ויתאם איתם שעת מפגש (נס שהם לא מכירים את כל ילדיי…) בשלב השני שיתפתי את הגדולים והסברתי שאינני יכולה לעלות למשפחה, ושאלתי האם הם יכולים לתפוס פיקוד, בנוסף הבעתי כאב מכך שיש אנשים סביבנו שממש זקוקים לעזרה – כלכלית/נפשית/רוחנית ואיננו מודעים. אצלנו, כשמדברים עם הגדולים, הקטנים מטים אוזן… פתאום הם יודעים להקשיב ולהבין טוב מאד – אפילו בפעם הראשונה(!) מה שאמרתי, גם אם זה בקודים סמויים…

לפתע, בני בן השש שצותת הפתיע ואמר: "אמא, אני תורם מהכסף שמצאתי הבוקר. יותר חשוב לעזור למשפחות מאשר לקנות את הממתק שרציתי", טרם ידעתי מה לומר ומיד הגיעה בת ה-10 שיצאה מחדרה והביאה את מאה השקלים בהם זכתה בהגרלה אחרי מבצע תובעני שהשקיעה בו חודשים! וכך עוד ילד תרם ועוד אחד התנדב. לא יאומן, ברגעים מספר הגענו לסכום מכובד! ומיד יצאנו בשיירת שמחה של מצווה למבצע.

האמת? חשבתי שאני הולכת לשמח ואילו ה' שימח אותי…

ה' הראה לי באחת, שלמרות שילדיי רבים, מתווכחים בקול (ולעיתים אף מכים זה את זה…); בזמן אמת, כשצריך לעזור, לתרום, להתגייס לטובת הזולת – הם לא חושבים רק מה טוב להם/מה ייצא להם, אלא פועלים בטבעיות כפי שיהודי צריך להתנהג – נותנים משלהם לזקוק יותר מהם ויוצאים מגדרם – לעזור ולשמח.

פתאום קלטתי שיותר מהזכות לשמח משפחות אחרות, ה' זיכני לראות את האמת שבילדיי, להוריד את ה'מסיכה', ולשמוח בגילוי של כמה הם באמת טובים ורוצים להיטיב.

חוויה מדהימה זו עוררה בי את התובנה כמה אנו משמחים את ה' כשאנו מתמסרים לזולת, מוותרים ונוהגים באהבת ישראל גם כשזה 'על חשבוננו', או 'לוחץ לנו' על משהו…

(ולא כפי שהעולם המערבי מכוון אותנו לחשוב רק – מה יצא לי/מה טוב לי, ולהשתעבד ולנפח את האגו שלי). כמה עונג, שמחה ונחת אנו גורמים לאבינו ה' באהבתנו זה את זה ובהתגברותנו על נפשנו-הבהמית שכל רצונה להפריד בין יהודים. כמה משמעותי לו כל מעשה שמבטא אהבת ישראל וכמה ברכות ושפע הוא מעניק לנו בעקבות זאת!

כשחזרנו מ'סבב השמחה' הייתי עייפה אך מאושרת, הרגשתי אסירת תודה לבורא על כל הטוב שמשפיע עלינו בחן, בחסד וברחמים! ומצד שני, ביקשתי בכל מאודי: "אנא בורא עולם, כולנו נזקקים לישועה מידית! לא של סכום כסף, לא לעוד צינור שפע מוגבל. אלא לפתיחת ה'שיבר הראשי' – לגאולה האמיתית והשלמה" – אז לא נדע יותר צער וכאב, שכול ועצבות אלא רק את הווית ה' המחיה את כל העולמות בטובו ובחסדו.