רחל שאבי / מגזין עטרת חיה

"תכונת השמחה – שהיא חודרת ופועלת בכל ענייני האדם"

שמחה איננה עוד כיוונון שמסייע בייעול שטח זה או אחר בחייך, כי אם גורם-על בעל השפעה מכרעת על כל מה שהוא אדם, ועל כל מה שהם חייו.

שמחה היא תגבורת מצילת חיים.

"כשאדם שמח הוא  חי חיים שמחים" ולא רק שיפור במצב הרוח, אלא שדרוג מהותי של החיים עצמם. השמחה מעניקה לחיים גובה ועומק שלא בערך למסגרת ה"חיים" השטוחה, שתלתה שם דלה וחיוורת על הקיר, לפני שהוד רוממותה השמחה נכנסה לתמונה.

אבל עיקר הבשורה הוא שלא רק ברוחניות זה עובד. שמחה הנובעת מהתבוננות נכונה (להלן), זוכה לכינוי "שמחה גדולה ביותר", ומסוגלת לחדור את מסך הברזל הרקוע בין  הרוחני לגשמי ו – "משנה (גם) את חייו הגשמיים".

את המצב הרפואי/זוגי/תעסוקתי/כלכלי/פסיכולוגי/מנטאלי/פסיכוסוציאלי. מורידה גשם, מנצחת מלחמות ומשחררת את כל מה שתקוע. כח-על שאיתו מצליחים להצליח.

"הצלחה בכל פעולותיו ובכל חייו, כנראה במוחש". מוחש זה בנראה ובנגלה, כאן ועכשיו. הצלחה מדידה ואמפירית שאי אפשר להתווכח איתה, מפעמת בכל תחומי חייך.

כל-כך הגיוני ופשוט שבא לבכות. והרי כל זה כה ברור, ומי לא הייתה רוצה שחייה יהיו

"חיים אמיתיים שמחים ומוצלחים יותר"? שתקום. אף-אחד-לא-קם… ואם כן,

מדוע כה קשה להיות שמחה?!

כי  בדרך לארץ המובטחת צריך לעבור שטח מוקשים זרוע מניעות ועיכובים, פרדיגמות ומנגנוני הגנה מפותלים ואמונות תפלות. ובקיצור – יצר רע, שדי ברור למה כאן הוא ערמומי, חלקלק, גאוני ומטומטם מתמיד.

בשנים האחרונות החלו להופיע מחקרים מדעיים העוסקים בנושא האושר.

לשבחם יאמר כי הצליחו להגיע אל האמת די מהר, ושאין ביניהם חילוקי דעות משמעותיים. התוצאות הדומות מתנקזות כמעט כולן אל מסקנה מחקרית אחת: בני אדם אינם מאושרים משום שהם מתנים את אשרם בהשגת מטרות. האושר נתפס כבלתי אפשרי/לא–הוגן/לא-ראוי/לא אחראי/מסוכן כל עוד לא הושגה המטרה שסומנה. האקסיומה מכניסה את האדם למעגל סגור: כל עוד לא השיג את מטרתו – אי אפשר/אסור/לא נאה לו לשמוח. ומאידך –  כאשר היא סוף סוף מושגת – מיד מופיעה מטרה=דאגה חדשה… ושוב אי אפשר למלא שחוק פינו.

את תהיי מאושרת רק כאשר:

תגדלי. כבר בגן? האושר נמצא בכתה אלף. בתיכון. את תהיי מאושרת רק כשתגמרי עם בגרות. B.A. – כבר יש? אהה… עוד לא מצאת את האחד. כשתתחתנו. רק כשיהיה ילד…  אחרי הברית. כשהוא יקרא כמו כולם. כשתהיה לנו דירה משלנו. כשארזה. רק כשנגמור עם החובות. כשהכביסה תהיה מקופלת בארון והריצפה שטופה…

"במוחש" נראה שהצדק עימם, שהרי בשטח – זה באמת נראה ככה.

מדוע? הם טוענים שזו הדרך האבולוציונית היחידה למשוך אותנו החוצה מהמיטה בבוקר. אבל האמנם? האם סטרס ומניעת-אושר הם באמת שיטתו של אלוקים? להכריח בני אדם להשיג עוד מטרה ועוד  מטרה בדרך אל אושר בלתי מושג, וכך להניח עוד לבנה ועוד לבנה… וככה לבנות לו יתברך דירה בתחתונים?

מילכוד, החוויה הפילוסופית הסופנית. וברוך שהבדילנו מן התועים –

מה היינו עושים בלי השיחות האלה?!

הם צודקים! קובע הרבי. אושר ושמחה אמיתיים אכן מותנים במשהו. ועוד איך:

הם מותנים בגילוי הקשר הבלתי-מותנה שלך לקדוש ברוך הוא.

תאמיני או לא, התנאי האולימטיבי לשמחה שלך הושג כבר מזמן, שהרי "השמחה הכי גדולה שיכולה להיות היא בשעה שיודע שבכל מצב בו הוא נמצא, אפילו למטה מטה… הוא קשור  להקב"ה".

בכל מצב נפשי/דתי/מוסרי/שיכלי/ריגשי/מעשי – תמיד היית ותמיד תהיי – קשורה אליו יתברך. ולא רק את, גם הקדוש ברוך הוא קשור. אלייך. לא רוצה ולא יכול (אכן יכול גם להיות לא יכול) לא יכול לעזוב אותך! כי "הרי הוא (את היא) בנו יחידו (ביתו יחידתו) של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא", ומילדים, כידוע, לא רוצים וגם לא יכולים להיפטר. בכל מצב. "אפילו למטה מטה"… והאמת, שדווקא שם, כידוע ליודעות ח"ן, מתגלה האהבה האמיתית. אהבה משוחררת שאיננה תלויה בדבר.

חוץ מזה, שבניגוד למה שאת עשויה לחשוב, הרי הוא יתברך דווקא כן… מאד 'מבסוט' ממך!  ומעריך. עד שאפילו "אומר, שראשון נכסיו הוא (שמה שאת בשבילו זה) – זהב!" הכי נהדרת ואין עלייך בעולם כולו. לא רואה בעיניים כלום חוץ ממך. כל מה שעושה ועשיתי לא עשיתי אלא בשבילך, רק  תני חיוך!

ומי צריך יותר מזה? מטרת-העל של חיינו צריכה להיות הפנמה והפצה של הסוד הגדול והמשמח הזה. וזה לא אגואיסטי כמו שזה נשמע, שכן בדיוק כמו קורונה ודיכאון, גם השמחה היא מדבקת, רק הרבה הרבה יותר מהם, ורצה ברשת במהירות האור.

אחריות עצומה

ניסוי חברתי נחמד מתאר תופעה המוכרת לכולם: מצלמה נסתרת בקרון רכבת, במה שנראה כנסיעה ארוכה ומשמימה. זה קורא וזה נרדם. בוהים, חובשים אזניות וחמושים בסמארטפונים. איש אינו מגלה עניין בשני. לפתע מתחיל נוסע אחד לגחך. הוא קורא שם משהו ומצחקק בקול. הנוסעים לוטשים בו עיניים, מבליעים חיוכים מבויישים ומציצים זה בזה… מרגע לרגע מתגברים ציחקוקיו והופכים להתקפת צחוק. הנוסעים אינם מסוגלים עוד להתאפק ופרצי צחוק נשמעים מכל הכיוונים, כשעל כולם מנצחות תרועות הצחוק של השחקן.

"שמחה שפועלת… על כל מה שבא איתו במגע, והוא משמח גם אחרים בסביבתו"

תוך דקות מתגלגלים כולם בקרון בשאגות צחוק אדיר ומשוחרר בלי לעשות חשבון ו – מבלי לדעת לשמחה זו מה עושה.

אבל את יודעת.

ויש עוד המון אנשים מסביב שצריך לשמח, "שמחה בטהרתה"

שיש לה סיבה אחת ויחידה.