אריאלה דאשיף / מגזין עטרת חיה

הבשורה

שמי נחמה רבקה ליכטנשטיין. סיפור האמונה המוחלטת שלי ברבי מה"מ מתחיל בהיותי בת 28, ובשבוע ה-25 (לערך חודש שישי) להריוני הרביעי. הלכתי אז בפעם הראשונה לבדיקת סקירת מערכות באולטרה סאונד. אני שוכבת על מיטת הבדיקות ושואלת את הרופא: "נו, זאת בת?" (מאד רציתי שכל יהיה) אך שום דבר לא הכין אותי לתשובה המזעזעת. הוא ענה בחדות, שכלל לא משנה כעת אם זה בן או בת. העובר חולה מאד, יש לו מיקרוצפליה (ראש שאינו מתפתח וגדול דיו. עשוי ליצור פיגור, אפילפסיה, סיבוכים בלידה עד כדי פטירה ל"ע). הייתי בהלם מוחלט. טראומה.

מיד כשיצאתי מהרופא כתבתי לחברה הודעה, בה אני מבקשת שתפתח עבורי "איגרות קודש". במאמר מוסגר אומר, שהעניין לא היה לי חדש, שכן, עבדתי בגן חב"ד כמה שנים, ואני מאד מחוברת לחב"ד, ומאד מאמינה ברבי, למרות שאנו שייכים לקהילת קרעטשניף ברחובות. סיפרתי לרבי את דברי הרופא ושזה מאד קשה לי ואני מרגישה שאיני יכולה לעמוד בניסיון הזה. אין בידי, את המיקום המדויק של תשובת הרבי, אבל הבנתי מהתשובה שעליי להפוך את מצב רוחי לשמחה, שיהיו בשורות טובות ושהתינוק יהיה בריא.

אבני דרך

הזמן עבר, ההריון נמשך ואיתו שימשו לסירוגין, כברכבת הרים, המתח והדאגה, האמונה והשלוה. ואמנם- גם "התרופה" שלי הייתה בשימוש תדיר- כתיבה לרבי. הנה מכתב שהיה עבורי אבן דרך – בשבוע ה-36 להריון כתבתי מכתב לרבי וזה לשונו: "…אני נחמה רבקה בת מילה בהריון בשבוע ה-36, עם עובר שהרופאים אומרים שהראש והמוח לא מתפתחים. אני בלחץ גדול ואני מבקשת ברכה שהכל ילך כשורה".

התשובה (אגרת ח'כא, כ' כ"א), מח"י באלול (גם השגחה פרטית נפלאה, שהרי ביתי נולדה בכ' אלול: "…ובכל אופן יתן לו השי"ת פתיחת הלב והמוח לעבדו ית' במסירה ונתינה, בלימוד תורת הנגלה ותורת החסידות עבודת התפלה וקיום המצות בהידור…" מהתשובה הבנתי שהרבי רוצה שאלמד חסידות, ואקיים מצוות בהידור, ויהיו מזה ניסים בנוגע ל"המוח והלב" של בתי. אציין שאמנם אחת מדאגות הרופאים הייתה שגם הלב עשוי להפגע… ככה התחלתי ללמוד חסידות עם חברתי פעם בשבוע, קביעות עליה אני שומרת עד היום.

כתבה זו לא תספיק לספר על כל המכתבים שכתבתי לרבי במהלך חודשי ההריון, ושלל העידודים וההנחיות שקיבלתי ב"איגרות קודש". מבחינתי, גם אם המכתב היה נראה כלל לא שייך, אך הסתיים במילים "בשורות טובות" – הוא היווה תשובה ועידוד עבורי.

הלידה

ההריון התקדם וכבר קרב לסיומו. בליבי שמחה ומתח שימשו בעירבוביה שכן עוד מעט אראה במו עיניי את התינוקת. מכיוון שזו לידה בסיכון גבוה, החלטנו, בעלי ואני, שאם הכל יעבור בשלום, נעלה לציון הרשב"י לשבת – לקידוש וסעודה. הרופאים החליטו שבי"ט באלול אכנס להפעלת לידה, ושיערו שאהיה זקוקה לניתוח קיסרי – שלא לאמץ את הילוד. ימים ספורים לפני י"ט אלול כתבתי לרבי: "לכבוד האדמו"ר מליובאוויטש שליט"א, אני נחמה רבקה בת מילה, ביום חמישי י"ט אלול נכנסת להפעלת לידה, ואני בגלל זה במצב נפשי רגיש… שהרופאים אומרים שיש לה מוח ריק, בלי כל המעברים של המוח, והראש מאד מאד קטן, יש לה ציסטות במוח ונוזל עכבישי (כוונתה היא להצטברות נוזלים באזור במוח שנקרא 'החלל התת-עכבישי'– אריאלה). אני מבקשת, שאם אפשר, שהרבי יתפלל ויבקש בעדי שאני אלד לידה טיבעית, ילדה בריאה ושלימה, ושתהיה לי בריאות הנפש והגוף. ושהלידה תתפתח בצורה טבעית, ושאני לא אצטרך עזרה רפואית".

התשובה הופיעה בכרך כ"א, עמוד ש"ז, מכתב מי"ט אלול(!), איגרת שסימנה…ח'סד: "במענה על מכתבו בו שואל עצה להבנה יותר בלימודים. וכבר העצה אמורה ע"י חכמינו ז"ל, לא יגעת ומצאת אל תאמין, וגם להיפך יגעת ולא מצאת אל תאמין, ואם כן הדבר תלוי רק ברצונו, להתייגע בכל הכוחות שלו. וכיון שבכל דבר נצרכים לסייעתא דשמיא, יהי' זהיר בטבילת עזרא, בנתינות לצדקה . . באמירת תהלים בכל יום . . אחר תפלת הבקר, ולימוד תורת החסידות בחפץ וברצון, ולהשפיע גם על חביריו בזה…" הבנתי מיד את הרמז- תשובה על החששות והפחדים כבר נתתי לך, אבל את צריכה להתאמץ בכל כוחותייך, ולהפנים את הנלמד בחסידות, ואז וודאי גם תראי ניסים. בין כך, גם קיבלתי על עצמי נתינת צדקה בכל יום.

יום הלידה הגיע, הוכנסתי לחדר הלידה, כשכרך ה"אגרות קודש" איתי, והתחילו הפעלת לידה. 12 שעות חלפו ואין תזוזה. הרופאים מאיצים לנתח, לטובת התינוקת ואני אומרת שנמתין עוד, כי הרי ידעתי שהרבי ברך… הראיתי לתומכת הלידה את המכתב ואמרתי לה, ששום דבר לא יזוז אם לא מתאמצים. ביקשתי קופה ונתתי צדקה, כפי שכתוב במכתב ח'סד, ובאותו רגע הרגשתי את הרבי איתי, ממש לידי, ואני מתייחדת איתו, והוא שומר עליי, ולא ישאיר אותי לבד. אולם, תומכת הלידה – לא ממש השתכנעה. היא הייתה כבר עייפה מאד וסברה שממילא הרופאים ינתחו. אמרתי לה שלא תלך, כי אני יודעת שאני בלידה. באותו הרגע נכנסה המיילדת, וגם לה אמרתי כך והיא ממש צחקה: "זה לא יתכן!"… התעקשתי והן 'עשו לי טובה' ובדקו והיו בהלם! צדקתי! כהרף עין גדשו את החדר רופאים רבים שהיו אמורים לתמוך בתנוקת עם היוולדה, כי היו חששות לסיבוכים רבים, ואני בשלי – אמרתי להם שהם יכולים לצאת, כי הרבי איתי. וכך הווה! הלידה עברה בשלום, הכל היה טבעי וחלק. לתינוקת היה אפגר 9-10! תקין לחלוטין! ממש ניסים גלויים.

ניסי גדילה

את הילדה הזו הרבי מלווה בכל שלב. בגיל חודשיים לערך, אמורים היינו להביא אותה ל-MRI – מיפוי מוח. אני, נאמנה לאופיי החרדתי, התנחמתי במכתב לרבי, בו אני כותבת על ההתפתחויות האחרונות: היקף הראש גדל אמנם בכ-4 ס"מ, והיא מתפתחת מאד יפה, מגיבה לסביבה ומחייכת – אבל אני ל-ח-ו-צ-ה!!! ממש מבקשת שהרבי יברך שתגדל לתורה, חופה ומעשים טובים, שנרווה ממנה נחת יהודי אמיתי, שהמוח יהיה תקין ושאהיה רגועה! והנה תשובת הרבי הייתה מדהימה ונחרצת…והעמידה אותי על מקומי!: "על-דבר שאלתו בענין הטעסטען (בדיקות). וידוע מאמר ששמענו כמה-פעמים מכ"ק מו"ח אדמו"ר ווי מען פרעגט אזוי ענטפערט מען (כפי ששואלים כך עונים). אף שבאמת נפלא הדבר שאחרי שראו נפלאות השם-יתברך וגם בעיני בשר, הנה מפעם לפעם נופלים אצלם סברות חדשות אפשר לעשות טעסטען, ואולי למסור את בתם תחי' לעוד רופא שיתלמד את מלאכתו וחכמתו וכו', אבל כיון ששאלה זו גופא מורה על חלישות הבטחון, הרי אפשר שהדרך בנוגע לבתם תחי' צריך להיות בהליכה בשאלה ברופאים, כי אין אתנו יודע נפלאות תמים דעים יתברך ויתעלה. ויהי-רצון מהשי"ת שאיך שיחליטו – יהי' להצלחה ולחיזוק בריאות בתם…תחי', ויגדלוה לתורה ולחופה ולמעשים טובים מתוך הרחבת הדעת…" שוב אמונה וביטחון!!!

גם ביום ה-MRI עצמו כתבתי לרבי, שנזכה לקדש שם שמים עם הניסים הגלויים של התינוקת הזו. תשובת הרבי הייתה באגרת זתתקיח' – בכרך היחיד שלי – כא': ".. מאחרי ההסתלקות נראה בעליל איך שכל הענינים המתנהלים ברוחו, מצליחים הם בדרך למעלה מן הטבע…אכפול את דבריי, שאין כוונתי כלל לפעול נפילת ונמיכת הרוח, ורק שעל-כל-פנים מכאן ולהבא יהי' מוח שליט על הלב אפילו על התרגשות והתפעלות דקדושה, …ואחכה לבשו"ט מאתם, שנתיישבו האורות בכלים, אף שכלפי חוץ אין צ"ל ניכר זה, כי בימינו אלה ובפרט במקומות שם הם נמצאים, הרי צריך להראות אורות רבים כדי לבקע את החושך כפול ומכופל. ואקוה למכתבם מבשר טוב…"  הבנתי מאיגרת זו שהבדיקה לא תהיה מעודדת כלל, אך עלינו להתחזק בביטחון, וכך לבקע את החושך, שיהיה כפול ומכופל, ויהיו בשורות טובות. מיד התקשרתי לבעלי, שכתמיד, חיכה בכיליון עיניים לתשובת הרבי. הוא בדרך כלל אינו כותב בעצמו (אולי משום שהמיומנות הזו שמורה בעיקר לנשים שבדור…אריאלה). ביום האחרון של חנוכה קיבלנו את התשובה הלא מיוחלת: אי יכולת לתאם בין צידי הגוף כי הקשרים בין המוח הימני והשמאלי פגומים מאד! ברגע הראשון הנפש הבהמית קפצה בהיסטריה המוכרת. רציתי לבכות, וחשבתי לעצמי, למה כל המאמצים לאמונה אם זו התוצאה?! אבל התעשתתי במהירות. גירשתי במאמץ את המחשבות הרעות ואמרתי לעצמי: "ריבקי, את לא נופלת מזה!!!"

הצלחתי להתעודד והילדה המשיכה להתפתח נפלא. היא הגיעה לגיל הזחילה ועברה אותו, אך עם כל מה שעשינו, דבר לא זז…התחלתי לחשוש, אולי תוצאות ה-MRI נכונות חלילה? בחג סוכות, כעשרה חודשים לאחר הבדיקה, הייתי בירושלים עם אבי, ופגשנו את הרב החסיד עידו ארליך-וובר. סיפרנו לו את שעבר עלינו. הוא חשב רגע, ו"הפיל אותנו מהרגליים" כשאמר "רבי שמעון מחכה לכם". מיד נזכרנו בהבטחתנו הנשכחת, שאם הכל יהיה כשורה, נלך לרבי שמעון, לשבת לעשות שם קידוש!!! אמנם לימדנו על עצמינו זכות, שהרי לא הכל היה נראה "כשורה", ובכלל לשהות בשבת אצל רבי שמעון זו טרחה גדולה. אבל הרב וובר העמיד אותנו במקום.

את השבת הבאה בילינו בשמחה אצל רבי שמעון. ביום ראשון שלאחריו התקשרו מהגן של הילדה בהתרגשות "מטורפת" –  הילדה זוחלת על גחונה בכל הגן. ימים ספורים אחר כך היא כבר זחלה כרגיל. גם הפיזיותרפיסטית שלה התפעלה- הרי לפי ה-MRI היא לא אמורה לזחול! כדאי הוא רבי שמעון!!! כדאי הוא הרבי לסמוך עליו!!!

הניסים ממשיכים להתגלגל. יש מי שמרים אותם. שמעתי על אישה שגם להריונה היה איבחון דומה והרופאים ב"תל השומר", בית הרפואה בו ילדתי, סיפרו לה את סיפורי, והיא החליטה שלא להפסיק את ההריון! לחברות שבעצמן כותבות לרבי אך אינן מקבלות תשובה אני אומרת: "בשביל ניסים צריך להאמין באמת!" משיח עכשיו! ומיד!!!

הביאה לדפוס: אריאלה דאשיף

לע"נ אברהם אלברטו בן מריו ויהושע אריה בן יצחק יעקב