אמילי עמרוסי, ערוץ 7

יכול להיות שבהתחלה היה הלם במשפחה מההודעה שלי שאני קוברת אותו פה. אין לי ספק שלהורים שלו היה קשה, אבל הם הבינו. הקבורה בגרמניה היא האמירה הכי חזקה שהשליחות שלנו לא נגמרה", כך, בשיחת זום, נוטעת הרבנית שטערנא־שרה (שטערני) וולף את ההכרה בלגיטימיות של תפקידה החדש לאחר פטירת בעלה: האישה היחידה בעולם שעומדת לחלוטין לבד בראש בית חב"ד.

לפני 28 יום נפטר הרב בנימין (בני) וולף בן ה־43, שליח חב"ד בהנובר, גרמניה, כתוצאה מקריסת מערכות עקב חיידק בדם. הוא הותיר אחריו את שטערני (42) ואת שמונת ילדיהם, חמש בנות ושלושה בנים, בני 4 עד 19.

באקט פמיניסטי מפתיע, הודיעה הרבנית שטערני להנהגת חב"ד: השליחות שלנו לא הסתיימה, בעלי ייקבר פה, על אדמת גרמניה – ואני אהיה השליחה. חודש לאחר סערת חני ליפשיץ, שבית הדין הרבני של חב"ד מנע ממנה להדליק משואה בהר הרצל, אישרה הנהגת התנועה כי שטערני תנהל ותפעיל את בית חב"ד הנובר על שלל מוסדותיו.

שליחי חב"ד אמנם יוצאים לשליחות ללא תאריך תפוגה – הם מקימים בתי חב"ד בכל מקום על פני הגלובוס שבו יש יהודי, ולא עוזבים את המקום עד תום חייהם – אך אם הבעל נפטר, האלמנה בדרך כלל חוזרת לארץ. בישראל יש שליחת חב"ד בבית שאן, ובתוניס אישה מבוגרת היא השליחה, אך הן אינן לבד, וזוגות מהחסידות נושאים בעול השליחות יחד איתן.

אשת הברזל של החסידות הלובביצ'ית מתגלה כבת גילי חייכנית, שופעת ביטחון, חן והומור. אפשר לאהוב אותה ברגע, ונענית להזמנתה לבוא לבקר, ברגע שיהיו טיסות. מדי פעם היא מרימה את הראש מהטלפון הנייד ומדברת ביידיש או בגרמנית עם אורחים המגיעים אל הבית, מנחה גננת להיערך עם חומרים לשבועות, ומנהלת את הקהילה, בית הכנסת ומוסדות החינוך.

"הסטאז' של החיים"

מרתק לשמוע על אודות הזוג הזה, הרב בנימין ושטערני וולף, מכיוון שהם מייצגים תרבות אדירה של עשרות ומאות אלפים. הם נישאו בשנת 2000 ומייד לאחר חתונתם יצאו לשליחות באודסה, אוקראינה, לצד הרב אברהם וחיה וולף. "חיה היא אחותי הגדולה ואברהם הוא בן הדוד של בעלי. זה היה הסטאז' של החיים שלנו. למדנו שם שהשמיים הם הגבול. התחלנו איתם מאפס, כשלא היה מניין בבית הכנסת והכל היה כבוי".

אחרי חמש שנים יצאו לשליחות משלהם ובחרו בהנובר, עיר שנחשבת למרכז התעשייתי המשגשג של צפון גרמניה, ומשמשת גם מרכז קונגרסים ותערוכות בינלאומי. "חיפשנו מקום שעוד לא פתחו בו בית חב"ד. במילים אחרות: חיפשנו חור". בהנובר יש כ־8,000 יהודים, חלקם היגרו לשם בשנות ה־90 מרוסיה ומאוקראינה, ונמצאים בדרגות שונות של קשר ליהדות. שומרי מצוות הם בודדים, ובמקום אין בית ספר יהודי. אנשי עסקים ישראלים רבים מגיעים לעיר לתערוכות, וישראלים אחרים מגיעים למרכז הרפואי הגדול המתמחה בטיפול בגידולי מוח. משפחות החולים נעטפות בידי בית חב"ד המקומי באוכל כשר, טיולי הפוגה, סיוע בהשגחה על המאושפז, תרגומים ועזרה ביורוקרטית.

בכל שנה עוברים בבית חב"ד הנובר כמה אלפי יהודים. "יש בנאדם של חנוכה, יש בנאדם של ראש השנה, יש מי שרק מבקש להגיד קדיש, או לערוך ברית, ויש כאלה שמבקשים חינוך יהודי לילדיהם ושולחים אותם לבית הספר של ימי ראשון שאנחנו מפעילים", מספרת שטערני. "הגיעו לכאן גם אנשים ששנים הכחישו את יהדותם וביקשו שלא נדבר איתם ליד הילדים, כי הילדים לא יודעים שהם יהודים.

"כשיצאנו להנובר, היה לנו ברור שיש רק שתי אופציות לחזור: או שמשיח יבוא או שהיהודי האחרון יעזוב. כשקרה מה שקרה ובנימין נפטר, זו לא היתה החלטה אפילו. זה לא שישבתי עם עצמי וחישבתי חסרונות ויתרונות. יצאנו לשליחות, לא השגנו את המטרה, אז הוא ממשיך איתי, חי או לא חי. ההחלטה עשתה רעידת אדמה מסביבי אבל לא הבנתי ממה מתפעלים. זה הדבר הכי מתבקש".

"אתם עוזבים אותנו?"

שטערני, ילידת בני ברק, היא בתם ה־14 מתוך 17 של הרב משה ודבורה גרינברג. אביה היה אסיר ציון: בהיותו בן 18, מסורב עלייה, ניסה לחצות את גבול רומניה בדרך לארץ, נתפס על ידי משטר סטאלין ונשפט ל־24 שנות מאסר בסיביר. "בפועל הוא שוחרר אחרי שבע שנים, לאחר מותו של סטאלין, אבל באותו זמן הוא ידע שלפניו 24 שנים בכלא. שנים בסיביר, בעבודת פרך, לא ויתר על כשרות ושבת. שנתיים ישב בצינוק כי סירב לעבוד בשבתות. את יכולה להבין איזה חוזק? מבחינתו הוא היה חייל במשימה".

בשנת 66' היו הוריה בין הראשונים לעלות לארץ מרוסיה, יחד עם ששת ילדיהם, והקימו את נציגות חב"ד בני ברק. בארץ נולדו להם עוד 11 ילדים. "גדלנו על השליחות כאידיאל. אבא שלי, שנפטר לפני שש שנים, היה תמיד למען האחר: לא היה 'אני' בסיפור. זה מה שספגנו".

אחיה פזורים בארץ ובעולם כשליחי חב"ד. היא מונה אותם באצבעות: "אלסקה, וושינגטון, ניו יורק, קליפורניה, מישיגן, שניים בטקסס, צרפת, אוקראינה, שניים בסין, לוד, כפר חב"ד, ביתר, בני ברק. את מי שכחתי? אה, יש גם אוהיו. אמא שלי ילדה 17 מנהיגים, לא 17 ילדים. שואלים אותי לפעמים: 17 אחים – וכולם נורמליים? מה זה נורמליים! מנהיגים, רבנים, כולם עושים למען הכלל".

17 אחים, 13 פזורים בכל העולם. מתי כולכם נפגשים?

"בשנים האחרונות נפגשנו בשתי חתונות, של אחי ושל אחותי, ובשבעה של אבא שלי. אבל הגענו בלי הילדים שלנו. מתי ניפגש יחד עם הילדים? זה יקרה כשמשיח יבוא, או שאיזה גביר גדול יחליט להטיס את כולנו. כשמגיעים לחתונות נמצאים יחד כמה שעות, ואחרי החתונה טסים חזרה, לכולם יש קהילות לדאוג להם, ומחויבות טוטאלית. אני אומרת לילדים שלי 'הלוואי שאתם תהיו בקשר כמו הקשר שיש לי עם האחים שלי'. הווטסאפ נולד בשביל משפחת גרינברג".

כשהיתה בת 22 נישאה שטערני לבנימין, בן למשפחה חב"דית מקריית מלאכי. אביו עומד בראש הוצאת הספרים "קהת" של חב"ד, ורוב אחיו מנהלים בתי חב"ד ברחבי הארץ. פטירתו בגיל 43, כשהוא בריא, חזק וללא שום מחלות, הותירה את שטערני המומה.

בתחילת חודש אפריל בנימין לא חש בטוב, עם תסמינים הדומים לשפעת קלה. "היתה לי תחושת בטן שכדאי לבדוק", היא מספרת. "כשהגענו לבית החולים, הוא נכנס לבד. בגלל הקורונה לא נתנו למלווים להיכנס. מיהרתי הביתה כי יש פה בית ספר של יום ראשון, שעקב המגיפה העברתי באופן מקוון. בני עדכן אותי שהכל בסדר, שלח סלפי עם מסיכת חמצן, כתב שמשאירים אותו למעקב של יום, ואני התחלתי את ה'היברו־סקול' בזום, כשהלב שלי רגוע".

זמן קצר אחר כך, תוך כדי השיעור המקוון שהיא מעבירה לילדים, התקשר אליה בעלה ואמר לה שמרדימים אותו לכמה ימים. "עד לאותה הודעה בחיים לא שמעתי שמרדימים אדם מרצונו לכמה ימים. אמרתי לו, 'בני, אולי לא הבנת נכון'. הוא אמר שהוא חייב לנתק. אלו היו המילים האחרונות שאמר לי.

"סיימתי את הזום ונעמדתי במקום, לא יודעת מה לעשות עכשיו. הוא לבד בבית החולים, מרדימים אותו, אנחנו בגרמניה, זו לא השפה שלי. ימי קורונה, מערכת הבריאות לא זמינה לאזרחים מודאגים. ביקשתי מראש העיר, שהתארח אצלנו בעבר, שיברר מה קורה שם. אמרו לנו שזה עניין של כמה ימים והוא יהיה בסדר".

שלושה שבועות שכב בנימין בטיפול נמרץ, כשהוא מונשם ומורדם. הבדיקות הראו שמדובר בחיידק נדיר בדם ושללו כל קשר לקורונה.

"התקווה היתה חזקה. תרגמתי לכל מיני שפות את המשפט 'תחשוב טוב יהיה טוב', 'מחשבה יוצרת מציאות', כדי לשכנע את עצמי, וחייבת לומר שזה עבד. שלושה שבועות של אמונה, ציפייה בכל בוקר שהשמש תזרח. ביקשתי מרופא הקהילה שיהיה בקשר עם בית החולים, כי אני לא מבינה את המושגים הרפואיים. אחר כך התברר שהוא ואח של בעלי החליטו לא לספר לי את האמת. הם ידעו שאין מה לעשות.

"ביום האחרון לחייו אמרו לי שאני יכולה לראות אותו, לראשונה אחרי שלושה שבועות. הייתי בטוחה שזה סימן טוב, שהוא מתאושש, שהנס מתחיל. לא נפל לי האסימון גם כשהרופא אמר את המילים 'מצב קריטי'.

"חשבתי לעצמי: 'אני אלחש לו דברים מחזקים באוזן, וכמו בכל הסיפורים הוא ישמע קול מוכר ואוהב, ויתעורר. אני הולכת להחזיר אותו'. אמרתי לרופא, 'אתה תסתכל על המסכים ואני אדבר איתו. תעדכן אם אתה רואה שיפור במדדים'. שלוש שעות ישבתי שם ודיברתי, לא קולטת, לא מבינה מה רואים על המסכים.

"זה היה יום שישי וכניסת השבת התקרבה. הודיעו לי שמגיעים לשבת עוד שני רבנים ידידים, שליחי חב"ד מברלין ומהמבורג. רציתי ללכת הביתה להדליק נרות שבת, ומנהל המחלקה אומר לי: 'אני מבקש ממך לא ללכת'. הוא הבין שאני לא מבינה את חומרת המצב. הדבר הבא שהוא אמר לי היה: 'איפה הרבנים שלך. תקראי להם אם הם רוצים להספיק משהו'. עמדתי במהלך שנות שליחותי עם אנשים ברגעים אחרונים, אני יודעת איך זה נראה, מה צריכים לעשות כשזה קורה, אבל כשזה אדם קרוב את לא מוכנה להאמין.

"כשהם הגיעו ביקשתי שישירו ניגוני חב"ד. הרופא נכנס וכיבה את המסך. אמרתי לקדוש־ברוך־הוא: כל עוד אני בחדר, יש לך צ'אנס לשנות, מה הבעיה בשבילך להחיות מתים. נשארתי עוד שעתיים וחצי בחדר, רופאים נכנסים ומנתקים את המכשירים, ואני לא יכולה לעזוב כי אם אני עוזבת, זו הודאה שזה אמיתי.

"חזרתי הביתה ברגל בגלל השבת. ראיתי רק חושך. דרך של עשרים דקות עשיתי בשעה. ידעתי שמכאן יש לי רק שני שבילים: או ליפול, או לבחור בחיים. יש משפחה, יש קהילה, יש משימת חיים. כשנופלים כבר אי אפשר לקום. ידעתי שהכאב לא יעזוב אותי ואת הילדים לעולם, והחלטתי לתרגם את הכאב למעשים.

"הייתי מוטרדת משני דברים: איך אספר לילדים, ומה אגיד לאנשי הקהילה, שכולם התפללו עבורו. אנשים לא דתיים יצאו מגדרם להתפלל בשבילו, ועם כל מה שהתאמצו – לא עזר כלום, אז מה אני מוכרת להם. במהלך השבת אנשים התחילו לשמוע שהוא נפטר, והשאלה הראשונה היתה: מה יהיה עכשיו? אתם עוזבים אותנו? אמרתי להם שאני לא סוגרת את מפעל החיים של שנינו. בצאת השבת הודעתי שאנחנו קוברים אותו פה. ככל הידוע לנו, זה הרב האורתודוקסי הראשון שנטמן באדמת גרמניה מאז השואה".

שבעה בתנאי קורונה

על ההחלטה לקבור את בעלה בגרמניה שטערני אומרת: "סיכמנו שאנחנו יוצאים לשליחות יחד. הוא עזב באמצע הדרך, העזיבו אותו, זה לא אומר שאנחנו לא ממשיכים הלאה. הנשמה שלו איתי. היה לי ברור שאני הולכת להמשיך את השליחות, ואם אקבור אותו בארץ – אין לי מה לחפש פה. לא התדיינתי עם עצמי. רק אחרי שהודעתי שהוא ייקבר בהנובר נודע לי שכבר ארגנו מטוס פרטי כדי להטיס את הגופה לארץ. אבל חייל לא עוזב את השטח באמצע משימה".

זו החלטה תקדימית. נשים אחרות שהתאלמנו תוך כדי שליחות חזרו לארץ.

"לא מעניין אותי מה אחרים עשו. אני גם לא אגיד למישהי שבעלה נפטר בשליחות – תישארי שם. לא יוצאת במסר לאחרים. מבחינתי זה היה ברור ומובן שאני לא סוגרת את הבסטה. מפה אני יוצאת רק אם משיח בא. שליחות היא המשימה שהרבי מלובביץ' העמיד לנו, להגיע לכל מקום שיש בו יהודים, להאיר את הנשמות שלהם, ולהיות לעזר עבורם לכל דבר שהם צריכים".

בית חב"ד הנובר דואג לאספקת אוכל כשר לקהילה, מפעיל בית כנסת, מקווה, גן ילדים, בית ספר של יום ראשון, תנועת נוער קהילתית, כולל ללימוד תורה לגברים שלומדים בסוף יום עבודה, אירוח לסעודות שבת וחג ופעילויות ענפות סביב חגי ישראל. שטערני מתפקדת כבלנית במקווה, מנהלת הגן, מנהלת ומלמדת בהיברו־סקול, יועצת זוגית, תומכת לידה והנקה לנשות הקהילה. בחודש האחרון נוספו לה שלל תפקידים חדשים, כולל גיוס הכספים, ייצוג באירועים רשמיים והנהגת הקהילה. אין לה עזרה קבועה בבית.

"אני צריכה להעמיד פה הכל על הרגליים, את הניהול הטכני של כל הפעילויות, את הבית, אבל אני לא ממהרת. זה שנשארתי במקום, והילדים נשארו במיטות שלהם, זה דבר חכם".

מה עושים עם פעילויות שנדרש עבורם גבר?

"החיים היהודיים רחבים. בית הכנסת הוא עשרה אחוזים מהפעילות שלנו. אז אני לא יכולה לנהל תפילות או לערוך חופות. יגיעו אחרים לעשות את זה. בינתיים בכל שבת מגיע זוג שליחים אחר מרחבי גרמניה כי אני מעדיפה לא להישאר לבד בשבתות, כשהכל שקט ואין מסכים לברוח אליהם. בשלב הבא נשלב פה זוג צעיר שיהיה פה בקביעות. כשהבת שלנו תתחתן, היא תחזור עם בעלה לפה. את האירועים הפוליטיים אני אייצג. כשזוג יוצא לשליחות, זה לא שהבעל יותר משמעותי מהאישה אלא הבעל והאישה שווים במשקלם. ייצגתי את חב"ד באירועים פוליטיים בדיוק כמו בני. היו אירועים שהעדיפו שאני אבוא ולא הוא".

זו אמירה פמיניסטית?

"הרבי היה פמיניסט. הקים את ארגון נשי חב"ד עוד לפני שהתנועה הפמיניסטית ידעה איך קוראים לה. ושלוחי הרבי הם רק חמישים אחוז גברים! השליחים הם זוגות שמקימים קהילות בעולם. פעילות כזאת בסביבה זרה מחייבת שיתוף פעולה בין הרב לרבנית. העול על כתפיהם זהה".

הרב בנימין הובא למנוחות בלוויה מצומצמת. הוריו, המתגוררים בישראל, עדיין לא עלו לקבר בנם. "אנחנו לא יודעים אם ההורים שלו יצליחו להגיע לאזכרת השלושים כי השמיים סגורים", אומרת שטערני בכאב. היא ישבה שבעה בתנאי קורונה. רבים ניחמו דרך הטלפון. אחרים הגיעו לפי תורנות, בהרשמה מראש, וישבו איתה בחצר בית חב"ד, במרחק.

"מתשע בבוקר עד עשר בערב לא פסקו אנשים מלהגיע. קיבלתי 600 מכתבי תנחומים מכל הקשת. בכל יום מחכים לי בתיבת הדואר מכתבים מיהודים ולא יהודים שמכירים אותנו בעיר, ששמעו את הרב מדבר באירוע, מדליק נרות חנוכה. אנשים בקהילה בכו כאילו הם איבדו אח. בני ז"ל היה אדם אהוב. כל אחד ראה בו את החבר הכי טוב שלו. רופא הקהילה אמר שלפני כמה שנים הוא קבר את אביו הביולוגי, והיום את אביו השני. גם בני הנוער לקחו את זה קשה. הוא ידע לגשת גם לילדים בגן. אנחנו כותבים ספר תורה לזכרו בתקווה להשתתפות של כמה שיותר מיהודי גרמניה, כל אחד קונה אות במחיר סמלי של יורו, כביטוי לאחדות שהיתה הדרך של בני".

"להפוך את הכאב לממשי"

באנרגיות מעוררות התפעלות מספרת שטערני כיצד היא ממירה את האנרגיה הגדולה של הכאב – בעשייה: "בשבעה הגיעה לכאן אישה שסיפרה שבנה בן ה־18 לקח ללב את פטירתו של הרב בני. הצעתי שיניח תפילין לעילוי נשמתו. היא שאלה מה זה תפילין. הסברתי, ואמרתי שמתחילים להניח אותן בבר מצווה. אבל הבן לא עשה בר מצווה. אמרתי לה: אין בעיה, מחר בצהריים עושים לו בר מצווה! כואב לו הלב? שיהפוך את הכאב למשהו ממשי. התארגנו עם מניין בשביל הנער הזה. עשינו לו בר מצווה תוך כדי השבעה, תוך כדי משבר הקורונה. לבכות לא יחזיר לי את בעלי. הכאב קיים כל הזמן אבל כשנמצאים בעשייה, יש לו פחות מקום".

בתי חב"ד בעולם מתפרנסים מתרומות, וכל בית חב"ד אחראי לגייס בעצמו את תקציב הפעילות ומשכורות השליחים. "אני חיה בפשטות. מנסה לגדל שמונה ילדים בריאים ומאושרים. אם שואלים אותי מה לקנות לי, אני אומרת תתרמו לבית חב"ד. עשיר אחד שאל במה לעזור לי, אמרתי לו תקנה בית לפעילות של חב"ד". כששטערני הודיעה כי היא נשארת בהנובר, קיימו חבריה התרמה חובקת עולם עבור שמונת הילדים, שיקבלו את הכסף עם חתונתם. מיליון וחצי יורו נאספו בהתרמה.

ומי דואג לך, שטערני?

"יש בגרמניה 27 משפחות של שליחי חב"ד. הם עוטפים אותי. גם הקהילה מחבקת. 15 שנים את משקיעה באנשים, והם הופכים להיות כמו משפחה. זה מפעל חיים שאי אפשר לקום ולעזוב. לא כשהמטרה עוד לא הושגה. משיח עוד לא הגיע".