לקרוע? לאחות!

לפני שאתם טורקים את הטלפון ומסננים שנמאס לכם מקמפיינים ומצ'ארידי, קחו נשימה עמוקה, והפעילו את החלל הבין-אוזני בהתבוננות קצרה

א. אברהם / מגזין בית משיח

שיר, מזמור, לב-ני, קו-רח, למ-נצ-ח, על מחלת לענות, מש-כיל להימן ה-אזר-חי…

עדר חסידים שר במלוא גרון. ידיים מונפות עם כוסיות יין כדי לזכות בין לבין ב'לחיים' מהרבי. 770 מלא וגדוש. התוועדות של שבת קודש. תנועת עידוד קלה, והטונים עולים באחת: למ-נצ-ח,  על מחלת לענות…

השנה היא תשמ"ט. בי"א ניסן מתחילה שנת הפ"ח להולדתו של הרבי. ובפרק החדש זה מה שיש. שיר, מזמור, לב-ני, קו-רח, למ-נצ-ח, על מחלת לענות, מש-כיל להימן ה-אזר-חי… 

זר לא יבין זאת. ממתי שרים כזה דבר. על מחלת (מחלה) לענות (מענה ומציקה) – שיר? מזמור? הלוא זו תפילה מעומק הלב. בעצם, למה לייפות את המציאות, תראו מה בעל הכותרות לפרקי התהלים כתב על המזמור הזה: "המשורר מאונן ומקונן בהספד מר על החלאים והיסורים שסובלין ישראל בגלות ומזכיר הכל בפרטות". המשורר מקונן בהספד מר, ואילו החסידים עושים מזה "הניגון על הקאפיטל החדש של הרבי".

איזה מין דבר זה?

* * *

ודווקא אותה שנה היה י"א ניסן שמח במיוחד. מי שרואה את ה"גילויים" בשיחת שבת הגדול ערב י"א ניסן תשמ"ט, וצופה בחלוקת הדולרים של יום ראשון י"א ניסן, לא זקוק להסברים נוספים, הכל ברור.

ובשיחה המוגהת של אותה שבת – שבת מצורע שבת הגדול ערב י"א ניסן – סעיף ט', רואה איך באמת הרבי הופך את כל העניין ל"שיר מזמור… למנצח" הכי גדול. שירתם של בני קורח מהמקום שנתבצר להם בגיהנם ועשו תשובה, מורה על העליה מתכלית הירידה לתכלית העילוי ולשמחה שפורצת גדר. ובלשונו הקדוש:

"ומסיים "למנצח" – לשון נצחון… הנצחון על כל העניינים הבלתי רצויים דשיירי הגלות ועד להפיכתם לטוב, כמו כל עניין הגלות, [וכאן הרבי מכניס קטע שממש אקטואלי לימים אלה] כפסק דין הרמב"ם ש"כל הצומות האלו (בגלל המאורעות דהחורבן והגלות) עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה" – אתהפכא חשוכא לנהורא"…

ואצל הרבי – כבר עתה מתהפך ה"מאונן ומקונן בהספד מר", לשיר מזמור של נצחון "על כל העניינים הבלתי רצויים דשיירי הגלות"! כולל גם ה"מחלת לענות".

* * *

בימים אלה השיר-מזמור הזה זוכה להזדהות מובנת. אם מסתכלים ימינה ושמאלה, המשורר אכן מאונן ומקונן בהספד מר, ולגמרי על "מחלת לענות". וירוס "מֵייד אין צ'יינה" הפך את העולם לבית משוגעים. וזה ממש לא צחוק. התנועה הטבעית היא של "תבוא לפניך תפילתי" (כהמשך אותו מזמור).

כמו כל דבר בצבא, גם המשבר הזה מתחלק לשלושה חלקים: המשבר הבריאותי; המשבר הכלכלי; והמשבר הרוחני. על השניים הראשונים יש מי שמופקד. האחרון הוא האחריות של כולנו.

זה לא סתם משבר. זה משבר שייצר "וואקום" לתוכו נשאבים ונמשכים כל הנגיפים הרוחניים. החופשה, השעמום והבטלה מטריפים את צעירי הצאן, שדרכי הנשימה הרוחניות שלהם מתמלאים בפיח הכבשן. הנערים והנערות שנקרעו מהישיבות ומבתי הספר, עומדים בפני סוג חדש של התמודדות – לבד, בידיים חשופות – מול כל המדיה ופיתויי העולם. רבונו של עולם! על מחלת לענות!

מי האמין שיבוא זמן ונקרא לימים של תחילת תש"פ "בימים כתיקונם". עכשיו אנו רואים שה"נסיונות" של אז הם קייטנה לעומת מה שהולך עכשיו. אז, לפחות תיפקדו מוסדות, בתי כנסיות ובתי מדרשות. ברעיון הייתה ביו-מסה של קדושה שנלחמה במגיפה הרוחנית. אבל עכשיו, צריך להחמיר ולהשאיר את היכלי התורה והתפילה ריקים… מי פילל. 

ומול הוואקום הזה מתייצבת בגאון התנועה האיכותית והחסידית, שלא רק שאינה נשברת אלא הולכת ומתחזקת, שלא רק שלא נסוגה אלא כובשת יעדים חדשים, אירגון אחות התמימים שכאשר כולם בורחים לריחוק חברתי, הן כמעט היחידות בשטח הלוקחות על עצמן לאחות את הקרעים ולהחלים את המעונים. על מחלת לענות? על מחלת – לאחות!

* * *

תיאוריה כלכלית פופולרית בשנים האחרונות, טוענת כי בעולמנו שורדים ומצליחים כאלו שיש להם תכונה הפוכה משבירות – "אנטי שביר". מושג שאינו מבטא רק משהו פאסיבי (משהו שבפועל לא נשבר או נשחק), אלא כזה שכל תנודה ותהפוכה גורמת לו להיות רק יותר חזק. בעולם רב תנודות שרובן בלתי רצויות – צריך להיות "אנטי שביר".

ולמען האמת אין תורה שלימה שלנו זקוקה לשיחה בטלה שלהם. בחסידות מוסבר כי האתרוג הוא פרי "הדר באילנו משנה לשנה", אשר לא זו בלבד שאינו מתפעל משינויי העונות, אלא גם צומח וגדל מהן. בזה הדרו והידורו. צינת החורף לא גורמת לו להיות "אתרוג מורקב", וחמסין הקיץ לא מייבש לו את הנשמה. להיפך, שניהם תורמים בדרך כלשהי להפיכתו למה שהוא בערב סוכות – פרי שממנו סוחרי האתרוגים אוכלים כל השנה את פיתם: אתרוג הדר שבהדר שיש לו טעם ויש לו ריח, שבודקים אותו עם זכוכית מגדלת ועוטפים אותו בפשתן.

ובאירגון אחות התמימים קיימו "ולקחתם לכם ביום הראשון" – תיכף עם פרוץ הגל הראשון, וביתר שאת ועז בגל השני, הם מיד היו מוכנות. מיד יצאו לקרב על התודעה ועל הנשמה, על החיות ועל עצם היהדות והחסידות. למנצחות הידד!

* * *

ועכשיו תורכם.

כדי שהדבר הזה ימשיך – לא, לא הקורונה חלילה, אלא, להבדיל אלף אלפי הבדלות, תנופת הפעילות של "אחות התמימים", צריכים שתעשו את מה שדורש משרד הבריאות:

שמרו על הגיינה – יש לנקות היטב את הכיסים ואת חשבונות הבנק. לראות שאין בהם שקל מיותר שיכול לסייע כאוויר לנשימה לאחות התמימים. 

ריחוק חברתי – לא אחד תורם בשביל כל המשפחה. האבא תורם לבד. האמא תורמת מכספה. הילדים מחסכונותיהם. גם הסבא והסבתא. ייצא חתן מחדרו וכלה מחופתה. זו מלחמת מצוה.

עטיית מסכה – תחליטו למשל שאתם לא מורידים את המסכה עד שאתם אוספים מחבריכם, שכיניהם קרוביכם ומכיריכם סכום מסויים. אתם יכולים לאסוף כסף בשטחים פתוחים –לדוגמא כשאתם יוצאים לקניות, או בהתקהלויות מותרות, בהם כמות המשתתפים פחותה אך כמות הלחץ שניתן להפעיל על כל אחד גדלה. ברשותכם להעלות עוד ועוד רעיונות, העיקר שלא תיפגע ולו פעולה אחת של אירגון אחות התמימים. אדרבה, מוסיף והולך ואור.

* * *

בימי קמפייין אלו, לומדים ב'היום יום' של ד' מנחם-אב פתגם שמספר את הסיפור כולו, מתוך מכתב המופנה (כמצויין בהערת הרבי") "לפעדער ז' תמוז תש"ב":

"ביגיעה הגדולה ביותר לא ניתן להרוויח ולו סענט אחד יותר ממה שה' יתברך קבע, שאדם זה וזה ירוויח. צריך לעשות כמה שנחוץ, אבל חייבים לזכור, שכל העבודה, היא לא יותר מאשר טפל, העיקר היא ברכת ה' יתברך, ואת הברכה מרוויחים כאשר הינו יהודי כשר ("ערליכער איד"): תפלה בצבור, שמירת שבת בהידור, כשרות בהשגחה גדולה, חינוך הבנים אצל מלמדים יהודים כשרים ("ערליכע אידן")".

בימינו אלה, כאשר חינוך על טהרת הקודש מכיל במאולץ גם את ליבתו של משרד החינוך, וכאשר ממול עומדים כל ענקי הטכנולוגיה והמדיה המתאמצים שיפנו אליהם מבט – המושג "מלמדים ערליכע אידן" כולל בהכרח גם את ה"מלמדים" החוץ-מוסדיים. את הפועלים והפועלות בשעות ובימי הוואקום. 

אז תוציאו את ה"פעדער" (נוצה, עט), ותרשמו על סדרת צ'קים את הסכום הגדול שאתם חושבים לתת, שהרי, כדברי הרבי, "כך מרוויחים את הברכה". והברכה היא ששומעים שתי בנות אומרות: בואי נלך לשיעור דבר מלכות של אחות, להתוועדות של אחות. כמה מחמם את הלב.