אסתי לנצ'נר / מגזין עטרת חיה

ט"ו אלול. יום בו הודיע אדמו"ר הרש"ב על ייסודה של ישיבת "תומכי תמימים" ליובאוויטש.  המושג "תומכי תמימים" הפך לחלק בלתי נפרד מחיינו כחסידי חב"ד ולרגע לא ניתן לדמיין את החיים שלפניו.

הנושא הועלה מעל דפי הגיליון פעמים רבות, אך הפעם בחרנו להקיף אותו מזווית שונה, על ספסלי הישיבה יושבים לא מעט 'תמימים' שממבט ראשון וגם ממבט שני לא ניתן להבחין כי הם כלל לא נולדו לתוך חב"ד. אלא בחרו בדרך הזו, בעצמם.

כל אחד מצא את דרכו לאור החסידות בדרך שוודאי יכולה למלא דפים שלמים… אולם, הפעם בחרנו לשמוע את קולן של האימהות. וכך בהצצה נדירה לסיפור שמאחורי הסיפור הגעתי לחנה. אותה אני מכירה כבר מספר שנים.

חנה היא אישה מיוחדת ועוצמתית בפני עצמה. היא נאותה לפתוח את דלת ביתה לקשר המיוחד שלה ל"תומכי תמימים". מתוך כבוד לפרטיותם של חנה ובני משפחתה שונו השמות ופרטים טכניים בלבד.

חנה היא רכזת מתמטיקה באחת מהאולפנות ברשת עמי"ת במרכז. ובעלה מוטי איש צבא כבר שנים רבות. יש להם חמישה ילדים וארבעה נכדים מתוקים, כן-ירבו. כשאני שואלת את חנה איך היא מגדירה עצמה היא אומרת בחיוך "עובדת השם בשמחה מתוך אהבת התורה ואהבת הארץ" בנה-בכורה נשוי ואב לשלושה. הלך אחרי אביו ומטפס במשרות צבאיות חשובות. הבת השנייה, אם לתינוק מתוק כבן שנה, עוסקת בעבודה סוציאלית ואילו הבן השלישי, נועם, 'תמים' ב"תומכי תמימים" בעבר ואברך צעיר בהווה.

"מצאתי את שאהבה נפשי"

"כדי לענות על השאלה איך בכלל נועם שלנו הגיע לישיבת חב"ד ואיך זה השפיע על הבית שלנו אני צריכה ראשית להקדים ולספר לך על המשפחה שלנו. אנחנו משפחה, איך אומרים אצלכם? מאוד ציונית" היא אומרת בחיוך. "גידלנו את ילדינו על ערכים של אהבת התורה, אהבת הארץ ואהבת המדינה. הילדים גדלו על סיפורי הגבורה של הסבים שלהם במלחמות ישראל. מאז שהילדים היו קטנים הקפדנו לקחת אותם לטייל בכל פינה בארץ ישראל בכלל ובאתרים היסטוריים בפרט. וכל זה על מנת ללמוד ולהכיר את מורשת העם שלנו.

"באופן כללי, יש במגזר מסלול פחות או יותר ברור: בית ספר, ישיבה תיכונית – אצל הבנים ואולפנה לבנות, ישיבת 'הסדר' עם צבא/שירות לאומי, אוניברסיטה, ובעז"ה הקמת בית וכו'. שני הגדולים שלנו – שב"ה כבר נשואים עם ילדים – עברו פחות או יותר את המסלול המקובל במגזר.

"כאשר נועם היה בכיתה י' בישיבה התיכונית. היינו בטיול משפחתי בניו-יורק. זה היה בתקופת החגים וכמובן שהגענו לבקר ב-770. אנחנו אמנם לא שייכים לחב"ד, אך עוד לפני ההתקרבות של נועם לחב"ד כיבדנו ואהבנו מאוד את החסידות ואת הרבי. וכאשר תכננו את מסלול הטיול היה ברור שנכלול בו את 770.

"הגענו לשכונה בברוקלין בסוכות, שיאו של החג. היה משהו מאוד קסום באוויר. הסוכות הרבות, האווירה העליזה ברחובות. הכל היה כל כך מיוחד. הגברים נכנסו ל-770 ואני והבת הקטנה יצאנו לטייל ברחובות. האווירה ברחוב הפנטה אותי. מאוחר יותר, השתתפנו ב'שמחת בית השואבה' שאני חייבת להגיד שזו הייתה חוויה נהדרת שהולכת איתי עד היום! הביקור הסתיים וחזרנו לארץ ישראל ולמסלול החיים הרגיל שלנו.

"מי שהביקור השפיע עליו עמוקות היה נועם. זה לא קרה ביום אחד. ומדובר בתהליך ארוך שיכול למלא כתבה שלימה. אך אוכל לסכם כי לקראת כיתה י"ב נועם התחיל לדבר ברצינות רבה על כך שהוא רוצה לעזוב את הישיבה התיכונית ולעבור לישיבה חב"דית.

"ישבנו איתו, בעלי ואני והסברנו לו שאנחנו תומכים בו ובכל מה שעושה לו טוב אך יש לנו תנאי אחד ברור. עליו לסיים את לימודי התיכון והבגרויות שלו ורק לאחר מכך לעבור לישיבה של חב"ד (על לימודי תואר מתקדם העדפתי שלא לחשוב באותה העת וסוגיית הצבא והאם הוא ישרת בו הטרידה אותי מאוד – אך העדפתי לא להעלות אותה אז). מה שהטריד אותי באותו הזמן זה עצם המחשבה על כך שאפילו שתים-עשרה שנות לימוד ובגרות מלאה לא יהיו לו. נועם קיבל את התנאי וסיים בהצלחה את לימודי התיכון. ומיד לאחר מכן נרשם לשיבת חב"ד".

רוח חדשה

"שנה חדשה החלה ונועם החל את לימודיו בישיבה. ראינו כיצד הוא הולך ומשתנה לנגד עיננו וכך גם הבית. יאמר לזכותו שהוא השתדל מאוד לא לכפות שינויים בבית אך זה יהיה שקר אם אומר שזה היה קל". כשאני מבקשת דוגמא היא מיד אומרת: "תחשבי על זה שכל החיים את חיה בידיעה שאת מקפידה על כשרויות מהודרות ופתאום הבן שלך לא אוכל את העוף של שבת כי זה לא 'בשחיטה שלו'. היום, לבית שלנו נכנסים כשרויות ה'בד"ץ' ו'לנדא', והבשר בשחיטת ליובאוויטש בלבד. אך אז, זה הרגיש לנו כהקרבה גדולה. ואני לא נכנסת אפילו לשנת שמיטה" היא אומרת בקריצה. "לא ידעתי שלקנות ירקות יכול להיות מבצע כל כך מסובך…

"בעוד כל חבריו נרשמו לישיבות ה'הסדר' השונות הוא דחה את הגיוס וקבע את מושבו בישיבה. תוך שהוא מרגיע, 'אתגייס אך לא לפני שאוכל להיות שם למשפיע ולא למושפע'. אז, דבר זה נשמע לי מופרך. גיוס לצבא במשפחה שלנו הוא ערך עליון. חששנו מאוד כי בסופו של דבר הוא לא יתגייס כלל… היום אני מבינה את הדברים קצת אחרת אבל אז זה היה משבר מאוד גדול מבחינתנו.

"הבית עבר לא מעט תהפוכות ושינויים בעקבות המעבר של נועם לישיבה של חב"ד. יש כל כך הרבה הבדלים בהשקפת העולם שאני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל. בהתחלה סעודות השבת הפכו לויכוחים אידיאולוגיים – בפרט בין האחים. על מה לא? על היחס לארץ ישראל, היחס לצבא, היחס למדינה וכו' בהחלט אפשר לומר שההתחלה הייתה לא קלה.

"כמו שאת מבינה המעבר של נועם לישיבה וההשפעה של זה על הבית היה בהתחלה לא פשוט לעיכול אבל לאט-לאט כולנו התחלנו להתרגל לרעיון שיש לנו חב"דניק אמיתי בבית. ואז התחלנו לראות את כל היופי שבדבר. ראינו ילד מאושר שמדבר בהתלהבות אמיתית על שיחה או מאמר של הרבי שהוא למד לאחרונה. איפה ראיתי את זה עליו בישיבה התיכונית? אני מנסה להיזכר. הוא הכניס לבית רעיונות תורניים עמוקים שהדהימו אותנו. משהו בו הפך ליותר חי וכך גם אנחנו. אין ספק שהרוח החדשה שנכנסה הביתה טלטלה אותו לא מעט בהתחלה אך הפכה אותו לבית אחר במובן טוב וחיובי.

"היום, במבט לאחור אני מבינה עד כמה זה שינה את הבית רק לטובה. עד כמה סעודות שבת הפכו להיות נקיות מפוליטיקה ואקטואליה ומלאות ברעיונות חדשים ועמוקים. בזכותו, מצוות רבות קיבלו משמעות אחרת, הקפדה חדשה. היום, נועם נשוי טרי ומתגייס בקרוב לצבא במשרה רבנית. וכעת, אני יכולה להגיד בפה מלא שיש לנו ממנו נחת עצומה, לא פחות מאחיו המחזיקים במשרות חשובות בצבא או תואר מתקדם. אני רואה כמה הוא מאושר, זכינו בכלה מקסימה ממשפחה חב"דית לגמרי שקיבלה אותנו בטבעיות גמורה. הוא מתחיל עכשיו משרת רב בצבא ואני בטוחה שהוא עוד יפתיע אותנו" היא מסכמת בחיוך.

בנימה אישית

לסיכום,

כאשר נתבקשתי לכתוב את הכתבה הזו שמחתי מאוד, נושא זה קרוב אליי ולמעשה חלק בלתי נפרד מחיי משפחתי.

אבי שיחי', הרב שלמה פראנק, הוא בן למשפחה ליטאית של שושלת רבנים ענפה ומצא את דרכו לחסידות חב"ד. סיפור התקרבותו לחב"ד הוא נושא לכתבה בפני עצמה אך בכל זאת אשתף במשהו מיוחד שסיפר לי ואני חושבת שהוא מסכם בצורה נהדרת את הנושא.

לפני יותר מארבעים שנה. בעת שאבי היה תלמיד בישיבת "תומכי תמימים" בעיר צפת (אליה הגיע לאחר מספר שנים בישיבה ליטאית במרכז הארץ). החליט אביו הרב יהודה לייב פראנק ע"ה לבקרו בישיבה, להבין מה כל כך משך את בנו לאור החסידות.

הוא לקח יום חופש ממשרת הרבנות בבית הדין ויצא לדרך מתל אביב לצפת בתחבורה ציבורית. אם בימים אלה הדרך אורכת שעות ספורות הרי שבימים של אז, נסיעה כזו לוקחת יום שלם. הוא הגיע בשעת צהרים מאוחרת ושוחח עם ראש הישיבה הרב ווילשאנסקי. בהמשך הוא הזמן להצטרף 'לסדר' שלאחריו הרב ווילשאנסקי הציע לו להישאר לארוחה. הביקור הסתיים והוא חזר לתל אביב. אבי מספר  שלאחר אותו ביקור סבי ע"ה שינה את יחסו לחלוטין ל"תומכי תמימים" בפרט ולחסידות חב"ד בכלל.

לימים סיפר הסבא את הסיבה: "לפני מספר שנים הגעתי לבקר אותך בישיבה הליטאית, מאחת הישיבות הגדולות והנחשבות בציבור הליטאי. וכמו בביקור בישיבה בצפת הציעו לי להישאר לארוחת הערב שהתקיימה מיד לאחר 'סדר מוסר'.

"מיד בתום הסדר בו שמעו מוסר נוקב. הבחורים קמו במהירות ורצו לחדר האוכל כשהנושא סביב השולחנות היה בעיקר פוליטיקה ואקטואליה. כאשר ביקרתי בישיבה בצפת הוזמנתי גם לארוחה שהתקיימה לאחר 'סדר חסידות'. ה'סדר' הסתיים אך הבחורים לא מיהרו לקום, רובם נשארו לשבת עוד כמה דקות לסיים את מה שהתחילו ובזמן הארוחה השיח סביב השולחנות היה  על השיחה האחרונה שיצאה מפי הרבי שליט"א, מה הרבי אומר על סוגיה כזו או אחרת. ואז הבנתי, אם הבן שלי נמצא במקום כזה, אני רגוע".

רוב נחת מה'תמים' שלך!