-
מורן קורס: לחוד וביחד
אישה עצובה ישבה בביתה בראש השנה, והצטערה. איזה מין חג היא חוגגת כעת. לבד לבד. במר נפשה שחה לה' בתפילה חרישית: "אני יושבת בדד, בבית גדול, לא חסר לי כסף, וב"ה בריאה. אבל מה כל זה שווה שאני לבד?" • לקריאה
לחוד וביחד/ מורן קורס מגזין עטרת חיה
אישה עצובה ישבה בביתה בראש השנה, והצטערה. איזה מין חג היא חוגגת כעת.לבד לבד.במר נפשה שחה לה' בתפילה חרישית: "אני יושבת בדד, בבית גדול, לא חסר לי כסף, וב"ה בריאה. אבל מה כל זה שווה שאני לבד?" ותוך כדי דבריה עלו דמעות של יגון, שרק הלכו והתגברו."אני מנסה להיות בשמחה, באמת ה', אבל מה אתה רוצה ממני? איך אהיה בשמחה שאני לא יכולה לחגוג עם נכדי האהובים? בסגר הזוי שנגזר עלינו ומבודד חיי אדם מהחברה שבה הוא נוצר בכדי לקבל ולהשפיע"."ה', לא נעים לי לומר לך, אבל אספר לך את מה שליבי מרגיש כעת, אני יודעת שיש לי הרבה על מה להודות- יש ילדים,יש נכדים, יש בריאות, יש כסף. אבל אם כך אעביר את התקופה הקרובה – חפצתי במיתתי מאשר בבדידותי." שפתותיה נדמו, רק דמעותיה נשמעו בחלל הבית.הדמעות התחזקו, והתפילה עלתה וכנראה הגיע לשמי רום.אולי היא נבהלה מהמילים שאמרה או מהכוונה שבה נאמרו הדברים, אך הקב"ה לא נבהל…לפתע כאילו ה' שלח לה לטיפה ואמר: "ביתי יקירתי, אני אוהב אותך כמו שהורים אוהבים תינוק שנולד לעת זקנתם, אנא אל תקבעי מה עדיף ממה, בטחי בי וקבלי באהבה את מציאות והנהגת ה' בעולם".פתאום הגברת מיודעתינו שמעה רחש חרישי, מחוץ לשער ביתה.בהתחלה חשבה שהיא הוזה,הרי היא כבר שבועיים יושבת לבדה, אין נכנס ואין יוצא.אפילו למדה להסתדר לבדה, להזמין ולרכוש הכל מהאינטרנט, למרות שמעולם לא חשבה שתתרגל כל כך מהר למחשב. כלל איננה מסמפטת אותו. אך בתקופה הנוכחית, היא הבינה שאין מנוס, היא תאלץ להסתדר עם הכלי הזה שה' ברא בעולם. ואולי אפילו לחבב אותו קמעה..שוב רעש חרישי מבחוץ."הגיוני שאני מדמיינת?"והפעם הרעש התלבש בלבוש של מילים-" שלום, חג שמח! יש מישהו בבית"?אם היה מדובר בתקופה אחרת היא מיד היתה פותחת את הבית, אך כעת, ליבה פעם בחוזקה, "מישהו בא לבקר אותי?"ובראשה עלתה מחשבה: "אולי השכנים צריכים משהו?" ליבה לא אפשר לה להאמין שאכן מישהו הגיע בשבילה.הגברת קמה בחיפזון מהספה הרכה שכבר קיבלה את צורת גופה מרוב ישיבתה ממושכת עליה והתקרבה לשער החצר.בהגיעה לא האמינה למראה עיניה..שלוש דמויות של בחורים חב"דניקים הופיעו למולה.היא נדהמה."איך שמעתם את תפילתי?"כמעט לחשה לעצמה, מרוב הלם לא יכלה להגות את מילותיה בקול.הגדול שבחבורה מיד פצה את פיו ואמר בבטחון: "האמת שלא ידענו, פשוט עברנו בין הבתים ותקענו בשופר- כדי שאנשים יקיימו את מצוות היום. ואז חבר שלי אמר בוא נדפוק בבית הזה." וחברו (שבהשגחפ"ט הוא בני) הוסיף ואמר: "לא יודעים למה, אבל הרגשנו רצון עז לדפוק אצלך".חייכה האישה המבוגרת ואמרה: " אני יודעת למה הרגשתם צורך לדפוק אצלי.. ה' הטוב שמכוון את צעדי בריותיו שמע את תפילתי." ומעבר לשער היא סיפרה על תחושותיה בתקופה האחרונה, וסיימה בהצהרה:"אין לכם מושג כמה תקווה ורצון להמשיך לחיות הפחתם בי".אין לנו מושג כמה לחיוך, למילה טובה, מעשה, אמירה- יש כח להעניק לאנשים תקווה, לחולל ולהשפיע בעולם שינוי של ממש.השער הפריד בחיצוניות בין שלשת הבחורים והאישה המבוגרת אך קולו של השופר קירב אותם על ידי אהבת ישראל זה אל זה. קול השופר נשמע והגיע עד כסא הכבוד ביחד עם דמעותיה של אותה יהודיה בודדה, כמו הרבה מבוגרים בודדים שחגגו לבד בחגים.אם לא מצוות תקיעת שופר, אם לא הוראת הרבי, ללכת לתקוע לכל יהודי, גם ל'אובדים ונדחים'- הם לא היו מגיעים, ומי יודע איך אותה אישה היתה עוברת את החג."בסך הכל תקענו בשופר"- בני סיפר לי בבית..וה' מספר לנו- "בניי חביבי, אין 'סך הכל'..זכרו:כל מצווה- מאחדת! כל מצווה מחברת אותנו אל ה' ואל כלל ישראל. תפקחו עינים, תראו מי צריך אתכם, למי אפשר לעזור, את מי אפשר לרומם, ותפעלו בהתאם- כמו שרק אתם יודעים לפעול כאשר אתם מקשיבים לנפש האלקית שלכם".הקב"ה נותן לנו מתכון: "חיים של עשייה, יצירה, מתוך תחושת שליחות וחדורים באמונה – הם המעניקים כח ושמחה, גאולה פרטית וכללית".שנזכה כבר לשמוע את התקיעה בשופר גדול שמבשרת שמגיעה הגאולה תכף ומיד ממש!כתבות נוספות שיעניינו אותך:
-
הגדלה
