למילים יש כוח –  את מוזמנת לגלות אנרגיה עוצמתית, שיכולה לקדם, לחזק, להניע * בפינו הדבר.

מאת: דאברושי הנדל, מאמנת לדיבור מודע, מנהלת מרכז 'לגדל בלי להקטין'

בתור מי שעוסקת כמעט כל שנות חיי ב'מילים', ובשנים האחרונות, יותר ויותר ב'כוח', אשמח לחלוק איתך כמה מילים על מילים ועל כוח.

מי יודע, אולי יהיו גם למילים שלי כוח… כוח לתת לך כוח.

נתחיל?

בואי נדבר רגע על כוח.

איזה כוח את בוחרת לתת?

בשפה העברית יש למילה כוח, כמה מוזר, שתי משמעויות הפוכות. כוח הוא תוקפנות, אולי אפילו אלימות. שימוש בכוח… לא מושג עם קונוטציה חיובית במיוחד.

לעומת זאת, כשאת אומרת 'אין לי כוח', או מומלץ יותר, 'ה', תן לי כוח', את מתכוונת לכוח מסוג אחר לגמרי.

את מתכוונת לאותו כוח נפשי שאנחנו צריכות ממנו גלונים.

את מתכוונת לאנרגיה מניעה ומתניעה מבפנים. את מתכוונת לשמחה ומרץ, לרצון חזק ולסבלנות.

זהו כוח איכותי, סוג א'. רק תגידו לי איפה קונים ממנו, איפה משיגים ממנו עוד.

מסתבר שמילים יכולות להיות עם כוח, משני הסוגים.

מילים עלולות לפגוע, הן יכולות לרומם.

מילים עשויות לקרר, הן מסוגלות לחמם.

מילים. בסך הכל צירופי אותיות.

איך בכלל זה יכול להיות?

מה סוד הכוח שלהן?

ובעיקר איך נותנים דרכם כוח מהסוג המועדף,

ונמנעים מלשאוב כוח במשאבה עוצמתית שמותירה את הזולת, איך לא, חסר כוח.

יש מילים שנותנות כוח.

מילים שמשדרות כבוד. מילים שמשדרות אמון. מילים שמשדרות הבנה.

שימי לב, קריטי שהמנגינה תשרת את הכוונה.

רוצה דוגמאות? בבקשה, לכן אני כאן.

הילדים משתמשים לפעמים במילים, 'אני לא יכול! אני לא יכולה!'

'אני לא יכולה לסדר את המגרה הזאת'; 'אני לא יכול ללמוד את המשנה הזו'; אני לא יכולה לקום, אני עיייפה…'

תגובה מוכרת ושגרתית תהיה: "אל תגיד אני לא יכול, תגיד אני לא רוצה…".

זהו משפט יפה, אפילו הגיוני. אולי גם נכון באופן טכני.

אבל… שימי לב למוקש. זהו משפט שלוקח כוח.

למה? פשוט להבין.

המשפט משדר חוסר אמון; לוקח כוח מובהק.

המשפט משדר חוסר כבוד; עוד לוקח כוח מובהק.

והוא מעביר באופן כללי את המסר: אתה לא בסדר. לוקח הכוח הגדול ביותר.

בדיוק לכן, למרבה ההפתעה, למשפט הזה אין את האפקט שהיינו כל כך רוצים להשיג. הוא לא הופך את הילד ליכול יותר.

מה דעתך, במקום 'אתה לא רוצה' המפורסם, לומר לילד: אל תגיד אני לא יכול. תגיד זה מאד קשה'.

מה ההבדל, את שואלת?

שמים וארץ.

למילים יש כוח, הסכמנו מראש.

להגיד 'אני לא יכול' הופך אותי ללא יכול, נקודה.

לומר 'זה קשה', מוכיח שאני יודע שזה גם אפשר.

וזה לא הכל.

כשאמא אומרת לילד 'זה באמת קשה' היא משדרת אמון בתחושה, היא נמצאת בצד שלו. זה נותן כוח!

במקביל, היא משדרת אמון מוחלט ביכולת שלו להתגבר וגם מוכנה להציע עזרה.

כמה כוח יש במילים האלו.

רגע, ואם הוא באמת לא בסדר?

מה את אומרת, איך ניתן לילד שלנו כוח להתגבר על נפילה?

באמת שאלה.

החשיבה הרציונלית תטען שככל שנסביר לילד שלנו כמה חמור היה המעשה שלו, כך נעורר בו יותר כוח רצון שלא לחזור עליו שנית.

כך נגרום לו תשוקה עזה לתקן.

ובכן…

זה לא עובד ככה.

לא בנפש האדם.

הנפש זקוקה לכוח מסוג אחר כדי להתגבר.

כאן מגיע לעזרתנו משפט שאולי יישמע לך פרדוקס, אבל אם תנסי אותו בבית, תגלי כמה כוח יש בו.

שימי לב; "במקום להפוך טעות לפשע, בואו נהפוך פשע לטעות".

כדאי לקרוא את המשפט הזה פעמיים. יש בו הרבה משמעות.

להפוך טעות לפשע? כולנו נופלות לבור הזה.

כולנו יכולות, בטעות לגמרי (ובעיקר כי אין לנו כבר כוח!) לשדרג ביצה שנשברה או כוס שנשפכה, לטרגדיה בסדר גודל עולמי.

זה קורה לכולם ודי חבל, יש לומר. בפרט שהצעקות שלנו (כוח…) לא נותנות אפילו גרם של כוח. להיפך. הן שואבות אותו במשאבת ואקום עוצמתית.

אבל אני רוצה להציע לך לעלות עוד כמה שלבים בסולם ולבחון באומץ את הצד השני של המשוואה.

מה אם הילד אכן ביצע 'פשע'. שיקר חלילה; לא התפלל, בכלל; הרביץ. זה בטח לא קורה אצלכם, אולי העליב. מה, אין דברים שהם 'לא בסדר' אצל ילדים?

בוודאי שיש.

מה אז?

במקרה כזה את מוזמנת לציין את היעד, ולבחור להשתמש במילים שיקדמו אותך אליו, ולא ירחיקו אותך ממנו.

היעד במקרה כזה הוא לתת לילד שלך כוח (וכלים!) להתגבר.

הדרך- להראות לו שההר שיש לעבור לא כזה אימתני. זה קורה, זה לא סוף העולם, אתה תצליח לעבור את זה, אתה מסוגל.

אפילו אם המעשה נעשה בכוונה תחילה בוודאות, אנחנו, גם בכוונה תחילה, נתייחס אליו כאל בסך הכל טעות. ומטעויות- לומדים.

אם נשתמש במילים שמעצימות את הפשע, בעצם נשדר, 'ההר הזה בלתי עביר'. באופן כזה ניקח לילד את כל האוויר. ולא, לא ניתן לו את הכוח הדרוש כדי לתקן.

חינוך בהפוך על הפוך

איך את עם פרדוקסים? אני מקווה שאת זורמת. כי ככל שתעמיקי יותר לחקור את כוחן של המילים תגלי כמה הפרדוקס הבא עומד במבחן המציאות; יותר כח = פחות כוח.

האמת, זה לא ממש פרדוקס. הרי הכוח בצד אחד של המשוואה הוא הכוח הפיזי, זו התוקפנות. בצד השני ניצב הכוח הנפשי. והוא, מה לעשות, זקוק להרפיה כדי להתקדם.

אבל כאן אנחנו מגיעים לפרדוקס האמיתי; תנשמי עמוק.

הנה הוא: אם מותר ליפול- נופלים פחות.

כן, זו אמת. שווה לבדוק.

תנסי, בתור מחקר, לבקש מילד לעשות משהו, תצייני שאת סומכת עליו שהוא יעשה זאת, תוך כדי שאת מבטיחה לו שלא תכעסי עליו בכלל אם לא. [האנטיתזה של: אם החדר לא יהיה מסודר תוך חמש דקות אין מחשב יומיים…]

נכון שזה נשמע מוזר?

ילד שמודיעים לו שלא יקרה כלום אם לא יעשה מה שביקשת? למה שיעשה אותו?

ברוכה הבאה למחוזותיה המרתקים של נפש האדם.

התרגלנו לחשוב שהנפש זקוקה לדחיפה כדי לנוע, והדחיפה… אמממ, לא נעים לומר, היא דחיפה. במובן הפיזי של המילה. שימוש בכוח.

חשבנו, והאמת שכך חונכנו, שרק אם מאיימים עליה, על הנפש, יהיה לה מספיק כוח כדי לצעוד קדימה.

זו הייתה טעות.

לנפש יש כוח רצון עוצמתי משל עצמה.

וחומרי הבעירה של כוח הרצון הזה הם אמון, הבנה, הרפיה וכבוד.

כשאת אומרת לילד 'אני סומכת עליך' את משדרת כבוד. כשאת מוסיפה 'לא אכעס אם לא' את מוסיפה הרפיה, אפשור, מרחב נפילה.

מדהים לגלות כמה כוח יש בכל אלו.

ומה אם הילד באמת לא מבצע?

ראשית, אל תכעסי. הבטחת… הילד שלך בוחן אותך, עמדי במבחן בכבוד.

אם את אמיצה, תעשי את זה שוב. ושוב.

בלי טענות והאשמות, "אבל הרי סמכתי עליך!!!", בוודאי בלי זלזול ועלבון, "ידעתי, ידעתי שאי אפשר לסמוך עליך" – אלו הם לוקחי הכוח הראשיים,

פתאום, הכוח העצום שבהרפיה ובאפשור יתגלה.

ידעת שלמילים יש אנרגיה?

יש לך כוח להתקדם לרמה הבאה? בואי, נצעד לשם יחד. תחזיקי חזק. (או תרפי, זה נותן יותר כוח.)

השפה שאנחנו מדברות מורכבת משלושה רבדים: המילים, המנגינה, האנרגיה.

כולנו יוצאים מהבית, הילד שואל, "אמא, לסגור את הדלת?"

אם אני בוחרת לענות לו: "מה נראה לך?? נשאיר את הבית פתוח לגנבים, אולי גם נשאיר להם שתיה???"

אני בוחרת להשתמש במילים מקטינות. מקטינות את השואל, מקטינות את הכוח שלו.

אם אני בוחרת לענות 'רק': "ברור!!!" בטון של מובן מאליו, ואיזו מן שאלה טפשית שאלת…

בחרתי במנגינה מקטינה. מקטינה את השואל. מקטינה את הכוח שלו.

אבל יש גם רובד נוסף למילים. האנרגיה שהן מעבירות.

ולא בכדי, אנרגיה וכוח הן מילים נרדפות.

דוגמאות? מיד.

קרה ונפלת. פעלת, לפי דעתך, לא כשורה.

אחרי מעשה בידייך הבחירה, באיזו מילה תתארי את התהליך.

האם תאמרי: נכשלתי?

זו מילה עם אנרגיה מחלישה. ואת, הרי זקוקה לכל גרם של כוח עבור האתגר הבא.

חבל.

האם תאמרי: טעיתי?

זו אנרגיה מכילה. זה לא רק נשמע יותר טוב, זה באמת כך. המילה טעיתי כוללת בתוכה את האנרגיה של 'זה לא סוף העולם, וזה קורה לכולם'. ובעיקר- ש'אפשר לקום מכאן'.

משתפר.

ואולי דווקא תבחרי לומר: למדתי.

הנה לך מילה עם אנרגיה מעצימה.

היא ממלאת אותך בכוח, כי היא מעניקה משמעות לנפילה.

קבלי עוד דוגמא- עכשיו ביחס לילדים.

אחת המילים שיש בהן אנרגיה מחלישה היא המילה 'ציפיות'. בתוך הציפיות מסתתר המסר: אתה לא בסדר. אני רוצה שתהיה משהו אחר.

אויש. זה מסר מחליש, לוקח כוח בעליל.

אז מה? שניתן לילד שלנו לעשות ככל העולה על רוחו, רק כי ציפיות לוקחות ממנו כוח?

מה פתאום.

אנחנו נמיר את גברת 'ציפיה', במיסטר 'אמון'.

הי, את מרגישה את ההבדל?

עכשיו את יודעת שהוא יכול להיות משהו אחר. את בטוחה שהוא יצליח להיות משהו אחר.

זה עולם לגמרי אחר!

אלו בעצם כמעט אותן מלים אבל האנרגיה שונה לחלוטין. זה לא שואב כוח, זה מטעין!

זה בדיוק מה שנקרא לגדל במקום להקטין.

והנה הגענו, לקראת הסוף, אל גולת הכותרת של הכתבה הזו.

גולת הכותרת היא את.

את, האמא של הגדוד הזה, שצריכה בו זמנית לדאוג לשלושה ערוצים: הפיזי, החינוכי, הרגשי.

תכפילי במספר הילדים, תכפילי במספר השעות ביממה, ועכשיו תכפילי את כל זה בקורונה.

את קולטת את התרגיל?

את צריכה הרבה כוח כדי לא להשתמש בכוח!

וכוח, חשוב שתרשמי לפנייך, הוא לא מותרות.

איך משיגים כוח- זהו נושא לכתבה נפרדת.

אבל חשוב מאד שתדעי.

כל מה שנכון כלפי ילדייך, נכון גם כלפי עצמך. גם את ילדה של ה'.

לא מזמן פייגי, ביתי בת השנתיים כמעט נפלה מהכיסא. תפסתי אותה בשנייה האחרונה, תוך כדי שאני צועקת 'אמאלה!'.

מה עונה לי הגברת הקטנה? 'אבאלה'…

ואולי, או וודאי, זו בדיוק התשובה.

כי כשאני מרגישה 'אמאלה' מול הר הדרישות הבלתי אפשרי שמאיים עליי בכל הכוח,

התשובה היחידה האמיתית היא 'אבאלה' שבשמים. כי הוא הנותן לך ולי ולכל העייפות… כוח!

והלוואי שנצליח, בכוחות משותפים, להזרים אנרגיה חדשה בעולם, אנרגיה של גאולה.

באדיבות מגזין 'עטרת חיה'