"מורניייי…. את לא מבינה כמה התגעגעתי לשמוע את קולך! (וואי הקול נשמע לי ממש מוכר! ) אין לך מושג כמה פעמים רציתי להתקשר אליך וכל פעם הופיע עיכוב אחר, מזהה אותי מעבר ליבשת"?  אחרי נאום כזה של געגוע לא היה נעים לי לשאול- מי כבודה? בכל זאת.. קצת טקט.. "וואי.. רק תתני לי רמז קטן וישר אני נזכרת".. לפחות כך קיוויתי, ולו רק בשביל לא לאכזב את האישה מעבר לקו.

"אוקי…הרמז הוא שהיינו חברות ילדות בלב ובנפש מאז הגן עד שהחלטת לחזור בתשובה". "מעייני…." עכשיו תורי לשאוג את שאגת ההתרגשות! "וואי כמה התגעגעתי" פתאום כששמעתי את קול חברתי- מיד חשתי את ליבי מתרחב מרוב התרגשות, שמחה וגעגוע שהציפו אותי.

"מה שלומך? אולי 10 שנים לא דיברנו..  ספרי לי מה איתך?" חשתי כאילו לא מזמן דיברנו,יש אנשים שגם אם שנים לא תדבר איתם הם יתפסו אצלך חלק נכבד בלב. מקום ששמור רק להם.היינו חברות בלב ובנפש, עברנו המון ביחד. נסיונות לא פשוטים, זכרונות מלאים. טוב היה לשמוע את קולה.

 דיברנו על החיים, ותוך כדי השיחה המתגלגלת, היא החלה לספר לי אודותיה- הקימה משפחה, גרה כעת בגרמניה ועובדת כפסיכולוגית קלינית ידועה באירופה.

עד ש… בשלב מסויים היא הוסיפה: "אני יודעת שלא תאהבי לשמוע את מה שאומר לך, אבל זה חלק משמעותי מחיי.. התחתנתי עם גוי, סביו היה נאצי, הרג המון יהודים בשואה והוא בתור הנכד- אמר לעצמו כל החיים שהוא יתחתן עם יהודיה, את מבינה? הוא חזר בתשובה על מעשיו של סביו. חמוד נכון?"

חמוד?? מזעזע!!! צעקתי בליבי.

שתקתי על הקו. היא שמעה את ההלם שלי דרך הטלפון. "מורני, זה לא כזה נורא כמו שזה נשמע, הוא אדם טוב."

(המשפט הזה הזכיר לי שבהשגחה פרטית בדיוק התחלנו בביה"ס שבו אני משפיעה, פרוייקט עם יהדות התפוצות של קשר עם נערות יהודיות מחרסון. המרצה מהסוכנות היהדות הסביר לנו על ההתבוללות בעולם וציין שכיום 70 אחוז מהיהודים בארה"ב מתבוללים. ועכשיו שיחת הטלפון הזאת..)

"ואיך אתם מחנכים את הילדים?" שאלתי לתומי. "הכי טוב שיש- שומרים את כל החגים. כייף להם- הם מכירים גם את החגים של היהודים וגם את של הגויים. ממש חוויה".

בקושי הצלחתי לבלוע את הרוק. נעתקה נשמתי לרגע.

"מורני? את שם?"

"כן כן.. אני כאן. בערך. וואי מעיני אומר לך את האמת, אני מזועזעת.               "כן מתאים לך להזדעזע מסיפור כזה. אבל אם לא היית חוזרת בתשובה בטח היית אומרת שזה מגניב הצרוף מקרים האדיר הזה".

"תגידי,"העזתי להציע "מה את אומרת- רוצה שנקבע לנו זמן משותף שבו נדבר קבוע ונלמד קבלה?" (חסידות בלשון העם, רק שכך זה נשמע יותר מיסטי..)

"וואלה. את יודעת קבלה?" נשמעה סקרנות בקולה, "אני לומדת חסידות והמון מגיע מהקבלה- אז אפשר לומר שכן. נלמד ביחד, את תראי, בסוף תתמכרי לזה;)"

"נו, בואי ננסה.. למה לא בעצם?"

וכך צללנו ללימוד של פעמיים בשבוע, הרקענו לשחקים, קישרנו לחיים, היא הביאה סימוכין ממחקרים ששמעה, התווכחנו לא מעט, ליבנו נושאים שונים, השיחות שלנו הגיעו למימדים מטורפים בנפש, דיברנו על הכאב, על הגלות, על גאולה, על משיח, להסביר כל כך הרבה מושגים למישהי שכל כך רחוקה בחיצוניות, זה רק הזכיר לי איפה אני הייתי וכל מה שהחזיק אותי להמשיך ללמוד איתה- זה לומר לעצמי שאם אני עשיתי כזה שינוי גם היא יכולה. היא יכולה לקבל להבין להפנים ולשנות משהו.  ולו במעט.

אחרי כמה שיחות כאלה אמרתי לה שהגיע הזמן להגיע למעשה. "את יודעת האורות הגבוהים מאד מרוממים אבל צריך אחיזה במציאות הגשמית, מה את אומרת להוסיף לאווירה בביתך? להוסיף בנרות? אווירה פסטורלית ונעימה?" "למה לא?" היא אמרה, "מצויין, רק שלפסטורליות הזאת יש כללים מסוימים שרק אם שומרים עליהם הפסטורליות (והקדושה) נכנסת הביתה.."שהם?" "להדליק אותם- לפני כניסת שבת ולא לכבות אותם."

"את מדברת על הדלקת נרות שבת? אין סיכוי מותק". ישר חברתי הודיעה לי. "בואי נשאר בלימוד".

ניסיתי שוב את מזלי.. "את לא צריכה לקרוא לזה נרות שבת קודש אם זה מרתיע אותך. למה שנכנס להגדרות? את בעצמך לא אוהבת משבצות נכון? אז יאללה נמציא לנו הגדרה אחרת רק עם גבולות מסויימים כדי שבכל זאת היא תתפס במציאות. בדרך הזאת הברכה והשפע מגיעים לביתך. עזבי הגדרות, לכי על המעשה עצמו. מבטיחה לך שתתחברי אליו. רק תנסי. טוב, נסיון אחד וזהו?"

"טוב בשבילך, את יודעת שקשה לסרב לך.."

לאחר כמה ימים היא אמרה לי שגם הבת שלה רצתה..אז היא איפשרה לה וגם הבן שלה ובעלה- בקיצור כל אחד מהם הדליק 2 נרות..

זרמתי איתה העיקר שהיא והבת שלה ידליקו.

בשלב מסויים היא אמרה לי שהיא מאד נהנית לדבר איתי ולהחכים עימי (בלשון העם- ללמוד איתי). אבל אנחנו צריכות להפסיק ללמוד,אלא רק לדבר סתם כך.

"למה"? שאלתי בדאגה,

"שמתי לב שככל שאני מתחברת אליך ולקבלה שלך (לחסידות של כולנו) אני מתרחקת יותר מבעלי. פתאום מאז שהתחלתי להדליק נרות אני מרגישה דחיה ממנו ובימים שאני מדברת איתך אני לא מסוגלת שיתקרב אלי, אני לא יכולה אפילו להריח אותו."

מדהים!!

לא יאומן מה שחסידות עושה בנפש ומה שהמצוות פועלות על הגוף! כמה עמוק היא חודרת, הופכת את כל התמונה, מגבירה את הצורה על החומר, עוברת את כל שכבות המגן הגסות של הגוף והנפש הבהמית. ישר נכנסת ומתמקדת בלב. מיישבת את המחשבה לבחירה צלולה, כשהמח מלא באלקות והוא השולט על הלב ועל היצר השוכן בתוכו…

הנשמה שלה זועקת והיא מנסה להשתיק.

והחסידות- שוב מעוררת והיא לא יכולה יותר.

"מעיני, הנשמה שלך מבקשת את החיבור, את לא סתם יצרת איתי קשר שנדבר על הא ודא.. נכון? בינינו יש לך עוד הרבה חברות שיכולת ליצור איתן קשר, אז למה יצרת קשר דווקא עם החברה הדוסית שלך? הווייז הפנימי שלך- מכוון אותך לנקודה. כל השנים את הולכת איתה סחור סחור.. הגיע הזמן להקשיב לה."

היא בוכה. אני שותקת. היא מנסה לעכל ואני נושמת עמוק. מתחננת לה' שיתן לי את המילים הנכונות שרק תמשיך לרצות..

ללמוד.

היא שואלת- "את יודעת מה זה לפרק משפחה?"

ואני מחזירה לה- "את יודעת מה זה לבנות מחדש את עצמך?

את יהודיה, יש נשמה בתוכך- היא לא רוצה את קרבת הגוי. שיהודיה נמצאת עם גוי היא מתרחקת ממי שהיא באמת (תוך כדי חושבת לעצמי בשקט כמה פעמים ביום אני צריכה להזכיר לעצמי להתרחק מה'גוי שבקרבי')

"אבל הוא בעלי, אבא  של ילדיי. איך אוכל לקרוע אותם ממנו?"

"איך תהיי מסוגלת להמשיך לחיות בנתק ממהותך האמיתית? לך זה לא טוב וגם לו זה לא עושה טוב. אם את אוהבת אותו באמת- תדעי שבמצב ששניכם כך,אז לשניכם לא טוב.

ולא חייבים לנתק. יש פתרון להכל. רק צריך רצון חזק."

"על מה את מדברת?"

"הוא יכול להתגייר."

שקט על הקו.

כשטועמים את המתיקות האלוקית כבר אי אפשר להפסיק.

כמו שמי שאכל מהדייסה בליובאויטש כבר נפגע..למעליותא.

זה רק עניין של זמן,

כל השבוע חשבתי והתפללתי עליה. התחננתי לה' שיעשה נס.

ואכן, אחרי שבוע וקצת התרחשה תפנית בעלילה! בכ' כסלו מעייני מתקשרת אלי ואומרת לי: "תקשיבי, הלימוד הזה.. מכשף. לא יודעת מה יש בו, אבל כל האמהות שלי וכל הטיפולים שלי קרטעו. שהתבוננתי עם עצמי הבנתי שזה בגלל שאני כבר לא לומדת את החומר הקבלי שלך" (החסידות של כולנו..)

חשבתי בליבי- איזה נשמה אלוקית! מאירה יותר מפלורוסנט!

הפעם, קבענו ללמוד ביחד עם בעלה.

זה היה התנאי שלו שהיא תחזור ללימוד. הוא רוצה להבין מה כל כך מושך אותה שם.

מיד אחרי שהתוועדתי באחת ההתוועדויות שהזמינו אותי לדבר, ביום הגדול, עוד בדרך התקשרתי אליה ודיברנו על מושגי יסוד- חזרה בשבילה ולהכניס את בעלה לתמונה.

בעלה שאל המון שאלות, עד כי כך שכבר תהיתי ביני לבין עצמי אולי יש לו שורש יהודי מאיפה שהוא… בסוף השיחה הפנתי אותו לשליח החב"דניק המקומי, שילמד איתו, וחזרתי לחברותא הקבועה עם חברתי.

מה בסוף?

רק ה' יודע.

בע"ה- אתן תתפללו שהוא ירצה להתגייר והיא תתחזק- ובא לציון גואל. יש עבודה, אבל ככל שהיא רבה, היא יותר מאתגרת, וה' מעניק כוחות בהתאם לנסיון.

כמה בחורים ובחורות יהודיים כאלה יש בעולם.

ומשיח מחכה לנו שרק נפעל ונדליק נשמות, כמו את נרות החנוכה ולא נרתע מהחיצוניות שלהם, בפנים- הן רוצות אלוקות . כמו מעיני חברתי הטובה שאיני יודעת לאן יתגלגלו הענינים איתה, אבל אני בטוחה שהאור יתגבר על החושך, בדיוק כמו נרות חנוכה.

שנשפיע, ובאמת נצליח לגעת בנשמות ושהן יאירו הלאה לעוד נשמות אבודות.

ובסוף כולן ביחד-" נקבצו ובאו כולן".. בביהמ"ק נאו!