מגזין עטרת חיה

פעם בא חסיד אל אדמו"ר מגור, ה"בית ישראל", ובכה לפניו שבנו יצא לתרבות רעה, והלין בפני הרבי: "הרי אומרים שהתפוח אינו נופל רחוק מן העץ…" ענה לו רבו: "ברוח מצויה, התפוח אינו נופל רחוק מן העץ, אבל הרוחות שנושבות בימינו אינן מצויות".

מה עושה תפוח כשהוא נופל מן העץ? נוחת על האדמה ונסדק, נרקב, ואז יוצאים ממנו הגרעינים. בא הגשם, מרטיב את האדמה והגרעינים שוקעים בבוץ, תופחים, נובטים, ומגדלים עץ חדש נאה, רב פארות ומניב פרות.

ידועה הבדיחה על ברסלבר וחב"דניק שעלתה נשמתם אחרי 120 – באותו היום, ומאחר שלא היו צדיקים, ואפילו לא בינוניים, נגזר דינם לגיהינום. צעק הברסלבר: "רבי נחמן, הייתי באומן בראש השנה!!!" מיד הופיע רבו, משכו והוציאו מן הגיהינום בפאותיו המשתלשלות. ראה החב"דניק כי טוב וצעק גם הוא לרבו: "רבי, הייתי ב-770 בתשרי!!!" כהרף עין הופיע הרבי מה"מ, הגיש לו דולר ואמר: "עבור בית חב"ד. ברכה והצלחה. ושתהיה פעולה נמשכת".

אז מה עושה תפוח כשהוא נופל רחוק מן העץ? פותח בית חב"ד! ואם הרוח אינה מצויה, והרוח היא רוח שטות או רוח עזות? והוא מוצא את עצמו רחוק מאד מן העץ? אז הוא משתמש בהן להקים בית חב"ד באותו מקום רחוק שלשם הובילו אותו הרוחות. כמו שלימדנו רבותינו נשיאינו במאמרי "באתי לגני", שיש להשתמש ברוח השטות ולהפכה לקדושה.

אילו הם הכישרונות של ילדינו: כוחות של שטות דקדושה ושל עזות דקדושה, ובכוחם ליפול רחוק, אבל לזרוע זרעים שיש בהם את הגנום החב"די – גנום של מסירות נפש למעלה מטעם ודעת, גנום של אהבת ישראל אפילו לרחוק שברחוקים, גנום של הידורי מצווה ושל מנהגים שהעולם רואה אותם כהזויים, ובגלל הגנום הזה כל כך קשה לחב"דניק ואפילו מן הזיבורית, להקים את ביתו עם שאינו חב"דניק, ואמר הרבי הריי"צ: "זיבורית שלנו טובה מעידית שלהם", שהרי את נשמות ה'תמימים' וה'תמימות' בחר האדמו"ר הרש"ב מאוצר הנשמות.

מעבר לכל המחמאות, להיות חב"דניק זה מחייב. לא סתם ניתנו הכוחות האלה. בכל מקום בו אתה מצוי, הולך איתך הרבי. והרבי דורש: שיא בהידורי מצוה, שיא בצניעות, שיא באהבת ישראל, שיא בלימוד חסידות… שיא במבצעים.

מה יעשה העץ כדי שאכן יגדלו עצים רבי פארות מן התפוחים שלו? דבר ראשון: לאהוב ללא תנאי ("אם אתה לא מסדר את החדר/לא מתפלל ערבית/לא לומד מספיק טוב – אין לך מה לחפש אצלי. לך תעבוד. סתם חבל על הזמן"). "אתה פה? יופי!!! בא, תשב, תאכל. איך היה עם החברה? לאן הלכתם?", "הנה ילדה חביבה, קחי כסף, תקני לך משהו" דבר שני: להיות בעצמו מקושר אל הגזע שלו: הרבי, חסידות, התוועדויות, מנהגים – שכל החיים שלו יהיו לעשות רצון אביו שבשמים, להביא גאולה. עובד – גאולה, אוכל – גאולה, הולך לבנק – גאולה.

העיקר זה להרחיק את הכעס ולהכניס לבית המון אהבה, סבלנות והתקשרות. וגם אם לא יודעים מה לעשות עם הילד, ואנחנו ממש אובדי עצות – עדיף להיות אובדי עצות, שמחים ואוהבים, מאשר אובדי עצות ומדוכאים. מה שחשוב זה לדעת שהילדים לומדים המון מן האופן שבו אנו מגיבים, גם אם יש להם קשיים באותו הרגע לקבל את מה שאנו עושים, לכן הרבה פעמים ואולי תמיד, חשוב יותר האופן מאשר התוכן.

גם גבולות צריך ואפשר להציב באופן חסידי: עם חיוך, עם השתתפות בצער של הילד, עם חיבוק והסבר מניח את הדעת כשאפשר.

אז זהו, עצים יקרים, חזקה עלינו שאנחנו עושים את הטוב ביותר אשר לאל ידינו. וכשאדם שואף ורוצה, ויודע בנפשו שצריך לשנות את המידות, אז ה' פותח את המידות ומערה עליהן את ציור הרצון שלו.

אנחנו והילדים שלנו – דור הגאולה. והם קרובים מאיתנו לעניין הגאולה. עם התמודדויות כמו שלהם – אף דור לא התמודד. אם בדורות קודמים החסידים בעלי מסירות נפש היו מעוטי הכמות, היום רבים-רבים הם היוצאים לשליחות הרבי מה"מ, ומוסרים את חייהם וחיי ילדיהם למען הביא את הגאולה, ולמען עם ישראל, "לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה".

לעולם אין העץ מקנא בתפוחיו. יתן ה' לנו עצה ותושייה, שהתפוחים יהיו תופחים על מנת להתפיח, וטובים מן העצים.