אסתי לנצ'נר / / מגזין עטרת חיה

נחנו עומדים כעת בתחילתו של החודש הכי שמח בשנה. חודש שעליו נאמר במפורש "מרבים בשמחה"! אבל, מה זה בעצם אומר להיות בשמחה? למה זה כל כך קשה ולמה הרבה פעמים אנחנו מעדיפים לא לדבר על הדברים השמחים בחיינו? האם כי זה יותר נוח לדבר דווקא על הדברים העצובים? האם כי זה יותר קל לדבר את הקושי או שמא אנחנו לא באמת יודעים מה המשמעות של להיות בשמחה?

בואו נדבר על זה רגע, הרבה יותר קל לכתוב כאב. לספר לעולם על החור הזה שיש לנו איפשהו עמוק בלב. איכשהו אנחנו מתחברים לזה בקלות. כאילו הדרך לכאב קצרה יותר. מי מאיתנו לא רצתה לפחות פעם אחת בחייה לזעוק: "יש לכם מושג בכלל מה אני סוחבת? עדיף שלא תשאלו"… איכשהו תמיד נוכל לדבר שעות על האושר החמקמק ועל החיים האלה והתקופה הזו והשנים שרצות ותחושת הפספוס והכמיהה לגאולה. ועוד ועוד ועוד ועוד.

כמה עצב יש בעולם, שלא תדעו! על ההוא שהלך כל כך צעיר ועל ההיא שמחכה כבר עשור לילדים והמשפחה הזו. מה לא שמעת מה קרה? עצוב נורא. הלב כואב. אוף איזו גלות, כמה כאב. ואם רק נתבקש לכתוב את מה שיושב על הלב. הדפים יתמלאו במהירות במילים קולחות ודוקרות. כי הלב, הוא יודע מה הוא אומר. אם רק אכתוב ואתם תקראו וודאי תמחו דמעה ותאמרו בלי קול בצמרמורת של הזדהות. היא כותבת טוב את הכאב. כי כאלה אנחנו – מכורים לכאב.

אבל אז. כשצריך לכתוב על השמחה. על הלב שמתפוצץ מאושר ורוצה לעמוד על גג ולצעוק "תודה לך ה'! אלף פעמים תודה". אף אחד לא רץ ברחוב ומספר בהתרגשות על הנס הגדול או סתם על אושר קטן ופתאום המילים מחושבות והדף עודנו חלק והמוח בורר כל מילה בנפרד. ויש רצון פשוט לכתוב מילה אחת: תודה. את השאר תבינו לבד. אתם יודעים "אין הברכה שורה" וכו'.

אולי התרגלנו לדבר בגלוי על דברים כואבים? אולי אנחנו מפחדים מהאושר החמקמק כל כך? ואולי? ואולי הגלות הזו שבלבלה אותנו כל כך?

שנים שהנושא הזה מעסיק אותי. למה לכאב, לצער ולגעגוע יש אלפי שירים, סיפורים ומילים אבל לאושר פשוט כזה ולא מורכב שקיים בעולם, כל כך קשה לכתוב שיר, כל כך מורכב לספר עליו והוא יושב בצד שקט מחכה שמישהו יגלה אותו. איך קרה שהתמכרנו לכאב?

פניתי למשפיעה חנה רות אברהם ששרטטה לי מסלול ברור בדרך, החל מגורמים לכאב והצורך להתבוסס בו והישר אל האושר הפשוט. והאמת, שזה לא כל כך פשוט.

יסוד הרוח

על מנת לבחון ולהסביר את הנושא של ההתמכרות הזו לכאב. לתחושות קשות ולהימנעות מאושר אמיתי אני צריכה קודם כל ללכת לבסיס ולהסביר מאיפה הכל מגיע ומאיפה זה מתחיל.

אדמו"ר הזקן מתחיל את ספר התניא בתיאור הנפש הבהמית כמורכבת מארבעה יסודות. אש, רוח, מים ועפר. יסוד האש מסמל את הכעסים המתחים והלחץ. ויסוד העפר מסמל את הדיכאון וכל מה שקשור לדברים שמושכים אותנו למטה. יסוד המים קיבל בשנים האחרונות התייחסות רבה כקשור לכל נושא ההתמכרויות. ויסוד הרוח? עליו בדרך כלל לא שמים את הפוקוס כי הוא נראה תמים כזה. הוא לכאורה לא כל כך בעייתי. יסוד הרוח מתאר התפארות. שזה במילים אחרות לעשות רעש וצלצולים כאילו אני עושה משהו. אני מראה לעולם כאילו אני עושה ופועל כשלמעשה אין מאחורי זה כלום.

תרבות הסלפי

העניין הזה מתבטא באופן מאוד חד בדור שלנו ב'תרבות הסלפי'. הדור שלנו הוא דור שמרוכז בעצמו, שעסוק בשיתופים. עסוק בלהראות כל הזמן לעולם עד כמה הוא מאושר. אם בעבר אנשים היו משתפים אירועים משמחים או שולחים מידי פעם תמונות של הילדים, הרי שהיום כמעט ואין דבר שלא מתועד ומועלה לרשת. מידי שנייה אלפי אנשים ברחבי העולם משתפים איזה רגע לכאורה מאושר שמראה שהכול כל כך יפה וטוב… כשלמעשה זה לא בהכרח כך והרבה פעמים מאוד רחוק מאושר. מה שהכי קשה בכל זה, שזה עושה רושם טוב ואמין. אנשים רבים שצורכים את אותם שיתופים לא חושבים שכל היופי הזה הוא סתם כלפי חוץ. וזה משרת את האינטרס של התרבות הזו שצמחה כאן בשנים האחרונות. התמכרות לחיצוניות.

כל הדברים האלו מגיעים מיסוד הרוח. במשך שנים ארוכות הייתה נטייה לחשוב שהוא תמים. והיום הוא מקבל משמעות חדשה שהופכת אותו לאבי אבות הטומאה. ולמה? כי הוא מוציא אותנו מהקדושה מבלי שנרגיש. זה שונה משאר היסודות שבתוכם יש כעס, דיכאון, עצבות ותאוות שתכונות אלו ידועות ובולטות לנו כמשהו שאין מקורו בקדושה, אבל הדברים שמביא איתו יסוד הרוח לא בולטים כמשהו שהוא לא בקדושה. הרי מה יכול להיות גרוע כל כך בשיתוף של אושר מזויף? אבל הוא הכי מסוכן. בייחוד היום, עם כל הטכנולוגיה וכל השפע הגשמי שיורד לעולם, מאוד קל ליפול לשם ולהשתלב שם מבלי שזה יבלוט. וזה יכול להיות משהו שפוגע בכולנו.

אנחנו יכולות להיות נשים מאוד חסידיות ועדיין להשתמש הרבה ביסוד הזה, בשלל צורות – אם זה בצורת הלבוש או בצורה שבה אנו מציגות את הדברים. מחשבות על איך ידברו עליי או מה יחשבו עליי. מה הם סדרי העדיפויות, כיצד מתנהל ניהול הזמן שלנו וכו' כל אלה ועוד בין אם זה בדקות ובין אם זה בשליטה מלאה על החיים שלנו ח"ו. אלו דברים שבאים מיסוד הרוח.

יסוד הרוח הוא פלטפורמה מאוד טובה להסית אותנו מהמסלול ובסופו של דבר להוביל אותנו לאבדון מבלי ששמנו לכך לב. והגיע הזמן לטפל ביסוד הזה. יש בתרבות של השיתופים גם דברים לכאורה טובים. מצד אחד, אנחנו לא לבד וכולנו בתוך זה, אך מצד שני, זה כל כך חיצוני שאין ברירה אלא להעמיד את זה באור חזק מאוד כדי שנבין איפה אנחנו עומדים. יש לזה כוח השפעה כל כך חזק על החיים שלנו שאי אפשר להתעלם מזה. זה מקרין על הכל והגיע זמן הגאולה גם מהיסוד הזה!

פעם כדי להגיע לאנשים היה צריך לצאת מהבית. היום יש לך בני נוער שיכולים לשכב שנה במיטה ולנהל את החיים שלהם משם. אין להם שום צורך לצאת מתחת לפוך. "תן לאצבעות ללכת במקומך" היום זו כבר דרך חיים. לצערנו. לכאורה, הכל בסדר. אותו נער שמנהל את חייו מהסמארטפון מתקשר, מביע דעה ויכול אפילו להוביל מחאות חברתיות. אבל בעצם שום דבר לא בסדר. וזה מסוג הדברים שחובה לטפל בהם עוד כשהם מתחילים בדקות. כי לאחר מכן זה כבר נהיה הרבה יותר קשה ומורכב לטיפול. כמו כל אישה שעשתה דיאטה, היודעת שהשלושים קילו הראשונים יותר קלים מהשלוש קילו האחרונים… ובנמשל, בירור יסודות האש, מים ועפר יותר קלים מבירור יסוד הרוח שהוא משתווה לקילוגרמים האחרונים.

צריך להבין שבירור יסוד הרוח הוא הכי קשה. כי למה לא טוב לכעוס או להיות בדיכאון אנחנו יודעים. מה לעשות כדי לא להגיע למקומות האלה אנחנו גם כן יודעים. אבל למה יסוד הרוח כל כך הרסני עבורנו? אנחנו לא לגמרי יודעים ובהתאם לכך הכי קשה לנו לברר אותו. כמו הקושי להוריד את הכתם האחרון בבגד, כמו הקילוגרמים האחרונים בדיאטה, כך גם בירור יסוד הרוח שאחריו ברור לנו שנגיע לקדושה האמיתית.

שאלת השאלות הכי כמובן, איך בכלל עושים את זה?

העיקר לא להתאמץ

עסקנו בכך שיסוד הרוח מבטא את צורת החיים של המון–המון אנשים בדור הזה והיא התקשור דרך הרשתות החברתיות והפגנת אושר מזויף. יש לאותו יסוד פנים נוספות שקשורות באופן ישיר לתרבות ה'סלפי' וזה תרבות ה'אינסטנט'. מגמתה של תרבות זו בשנים האחרונות היא להפוך את הכל לכמה שיותר מהיר, קל ונוח. אנחנו שומעים מידי יום כמעט על פיתוחים כאלה ואחרים שכל מטרתם היא לגרום לאנשים כמה שפחות להתאמץ. העניין הזה צריך לקבל אצלנו תפיסה של 'מוקצה מחמת מיאוס'. כי כל דבר שמעודד את האדם כמה שפחות להתאמץ הוא היפך הקדושה. אני לא מדברת כמובן על פיתוחים שמקלים על האדם לעשות יותר מצוות וכדומה, אלא על דברים שכל מטרתם היא לגרום לאנשים לא להתאמץ וכמה שיותר לנוח. זה פסול כי אלו דברים שבאים מה'סיטרא אחרא'.

התרבות הזו פסולה משום שהיא בעצם משדרת לנו כל הזמן כמה אנחנו במרכז. כמה עלינו לפנק את עצמנו ולדאוג שיהיה לנו כמה יותר קל ונוח. ובעיקר לחשוב על עצמנו שזה ההפך ממה שלמדנו כל השנים. כמובן שאם מדברים על "עצמך" כחלק אלוקה ממעל ממש – אז הנה מה טוב ומה נעים. אך אם אנחנו מדברים על עצמך מצד הנפש הבהמית הרי זה היפך כל הכוונה וזה מה שפסול. כי שום דבר טוב לא יוצא לזולת מאדם ששם את עצמו במרכז באופן בלעדי.

אני יודעת, זה אומנם נשמע מאוד לא פופולארי ולא מאוד נעים לשמוע אבל אין מה לעשות, זאת האמת. תחשבו שמגיעה התרבות הזו שיש לנו עכשיו שבשם הנוחות והצורך "לפנק ולדאוג לעצמנו" ומושיבה אותנו על 'כורסא' נוחה. אנחנו יושבים עליה, היא מרופדת ומגנה עלינו ומצידנו להישאר ככה כל החיים. אבל יש משהו שאנחנו כנראה לא לוקחים בחשבון ואלה החיים עצמם. הם לא מחכים לנו. הקצב של החיים עובד כמו שהוא עובד. ומה לעשות שיש התמודדויות שרק התמודדות ממשית איתם מפתחת את המיומנויות שלנו בחיים? ואז מה קורה עם אלו היושבים על ה'כורסא' הנוחה? מתחילים לצבור פערים, לא מפתחים מיומנויות התמודדות, לא מפתחים שרירים למה שהחיים דורשים. ואז פתאום מגיעות התמודדויות שאין לזה שנעטף כל חייו בנוחות יכולת להתמודד איתן ולעמוד בהן. קחו לדוגמא ילד, שבגן נמנע מלשחק ולהיפתח לחברה ולעשות משימות פשוטות, אז בכיתה א' כבר יהיה לו הרבה יותר קשה ובהמשך רק יצטברו פערים של קושי שיגרמו לכך שהוא נשאר מאחור בעוד אחרים מתקדמים. מצב שכזה, אצל אחד שבוחר לקחת על עצמו אתגרים, יגרום למצב של רצון להתקדם ו'לקום מהכורסא' ואצל אחר שרגיל לנוחות זה יגרום לרצות להצטנף עוד קצת בתוך ה'כורסא' הנוחה שלו ולנסות להתעלם מהקשיים שמסביב.

הגיע הזמן לקום!

הבעיה היא כאשר לא עולה בדעתו של האדם 'לקום מהכורסא'. לכאורה גם אין לו סיבות טובות לקום ממנה. הרי הוא כבר ממש התרגל לנוחות הזו. זה כבר חלק ממנו. ומה שנשאר לו זה להקים את כולם עבורו או גרוע מכך, להאשים את כולם במצב שלו. ואז מתחילה לבצבץ המסכנות והדרישה להנחות, לעזרה, לתמיכה, שיעשו במקומו. ופתאום רואים מצב שיש מישהו שלא עושה שום דבר כדי לעזור לעצמו ולא משנה כמה כל האנשים סביבו עושים הכל כדי 'להרים אותו מהכורסא' ולגרום לו לצעוד על שתי רגליים ולהתמודד עם החיים, אין עם מי לדבר.

האמת? למה שתהיה לו סיבה 'לקום מהכורסא'? זה מאוד כיף ונוח שעושים הכל בשבילו. זה גם נותן תחושת כוח ושליטה בלי להתאמץ. כמובן שיש לזה מחירים אבל הם לכאורה שוליים – כל עוד זה לא מגיע לרמות מאוד קשות מבחינת ה'יושב על הכורסא', המצב הזה יכול להימשך לנצח.

עד שיום אחד, כל הדרך חיים הזו מתנפצת בפנים. מגיע מישהו והוא פשוט מוציא את ה'כורסא' ומקים את היושב עליה בכוח. זהו, הגיע הזמן לעמוד על הרגליים. מטבע הדברים, האדם שהיה רגיל כל חייו לשבת בנוחות על ה'כורסא' ושכולם עושים בשבילו הכל, יגיב בלצנוח על הרצפה בחוסר אונים. אין לו שמץ של מושג איך להתנהל ללא 'כורסא'. יתרה מכך, זה נורא כואב! עכשיו על האדם הזה לפתח מיומנות שהוא מעולם לא התנסה בהן ולהתחיל להתרומם משם וזה קשה ומרגיש בלתי אפשרי. השרירים מנוונים וזה מאוד–מאוד כואב. ועכשיו, יש מציאות חדשה. על האדם לקבל פיזיותרפיה, הוא צריך לתרגל את השרירים מאפס ובעצם להשלים את כל מה שהוא הפסיד בכל השנים הרבות בהן הוא ישב רגל על רגל על 'כורסא' נוחה והפעיל את כל האנשים מסביבו.

ואז, מגיעים הרחמים העצמיים כי עכשיו הכל כואב. פתאום כל צעד קטן כרוך בכאב גדול והכל הרבה יותר קשה ובהתאם לכך הדרישה שלו מהסביבה היא שכולם ירחמו עליו. הוא הרי ללא 'כורסא'. כל הדברים האלה הם בעצם דפוסי התנהגות שנוח להיתקע בהם. האדם אומר: "היה לי עד עכשיו כל כך נוח ופתאום נלקחה ממני הנוחות שהייתי רגיל אליה ואני לא יכול להתמודד".

בהתחלה אנשים באמת מתגייסים. זה באמת מעורר רחמים לראות אדם במצב כזה אבל באיזשהו שלב אנשים מתעייפים מזה. בפרט היום, שהקב"ה 'הוציא את הכורסאות' לכולם. כל אחד מלקק את הפצעים של עצמו ובקושי יש לנו זמן ומקום בנפש להתעסק עם הכאב של האחרים. ואין ברירה ועם כל האכזריות שבדבר, אנשים מוצאים את עצמם מפעילים שוב ושוב את השרירים שלהם בעצמם והפלא ופלא! האדם הזה שהיה בטוח שהוא לא יכול להזיז רגל לבד – מתאמץ, מכאיב לעצמו, מניע את השרירים והנה, הם נענים לו. הוא פתאום מצליח להיות מסוגל לזוז בעצמו, למצוא רעיונות לפתח יצירתיות ולגלות עולם חדש, לגלות את עצמו. והגילוי העצמי הזה הוא חוויה שמי שעבר אותה מבין את גודל עוצמתה. שזה לגלות יכולת, יכולת לקום, יכולת לפעול. זו גאולה של ממש שמביאה להבנה עד כמה שווה לעשות הכל כדי להגיע לזה.

להבנה שאדם יכול בעזרת היכולות שהקב"ה חנן אותו לעשות דברים בעולם מבלי שירחמו עליו או יתנו לו הקלות יש ערך עצום. הידיעה שיש לו שתי רגליים יציבות והוא יכול בעזרתן לצעוד בעולם היא הצעד הראשון בדרך שלו. ומה שהכי גדול זה לגלות שהקב"ה מלווה אותו ומסייע לו. פתאום, כאשר האדם מפסיק לרחם על עצמו ולחפש אישורים והקלות מהסביבה הוא מגלה שהקב"ה צועד איתו ועוזר לו בהכול וזו חוויה מרגשת שעולה על כל סוגי הריגושים. קוראים לזה גאולה פרטית ואז האדם מגיע למצב בו הוא מודה לקב"ה על כך שהוא הקים אותו בכוח ו'לקח לו את הכורסא'. ואז, הוא פתאום מסוגל ללכת, לרוץ, לרקוד ולטפס על הרים. והדבר הכי גדול שיכול לצאת מזה, זה לתת השראה לאחרים. שגם 'יקומו מהכורסא שלהם' ולא יחכו שיזרקו אותם משם בכוח. פתאום הוא יראה כמה אנשים קמו אחריו ואת האושר הזה אי אפשר לתאר במילים. מי שחווה את זה יודע. המשיח כבר כאן, הגאולה הפרטית מתחילה ב'לקום מהכורסא' ומה שנותר זה הגאולה הכללית. בית המקדש. תיכף ומיד ממש.

לסיכומו של עניין,

המחשבה שהכול צריך להיות קל ונוח מזמנת לא מעט קשיים שלכאורה האדם לא מצליח להתמודד איתם. הוא הרי רגיל שהכול מגיע עד אליו ואין לא צורך להתאמץ. ואז מתחילה התמרמרות, הרחמים העצמיים והגעגוע לימים בהם הכול היה קל, זמין ונוח. פתאום האדם צריך לעמוד על הרגליים בעצמו וזה נורא קשה ורק לאחר עבודה מאומצת הוא מתחיל לצעוד לבד וזה אושר שאין גדול ממנו.

גאולה פרטית של ממש.