איך מחנכים ילדים חדורי שליחות? התשובה לשאלה שבכותרת טמונה בך. למה? המשיכי לקרוא…

גם אני רוצה…

מניין שואבים ילדים את המידע שלהם על העולם? מהסביבה.

אמנם כל ילד נולד עם המאפיינים שלו (או בלשון אדמו"ר–הזקן בתניא "היסוד" העיקרי שלו: האם הוא מהסוג המתלהב – "אש", מכבדי הראש – "עפר" וכו') אך גם בתוך מידות אלו הדרך בה הם יתבטאו לפועל תלויה מאד בסביבה ובעיקר בגיל הצעיר בו המשפחה (והמטפלת/גננת) הם הדגם שלו לחיים "נכונים".

כמי שעובדת שנים רבות בהוראה ונתקלת בבנות אותה משפחה, אוכל לומר שבדרך–כלל מאד ברורים בשטח ההבדלים בין ילדה לאחותה כאשר לכל אחת כמובן יש את מאפייני האופי שלה והנתונים הקוגנטיביים האישיים – אך בו זמנית מזדקר לעין החינוך בבית ומעבר לכך – ההרגלים שבבית (לפחות אלו שבאים לידי ביטוי בבית הספר), ובמיוחד בגיל הצעיר יותר.

זה יתבטא בבסיס של היחס למטלות לימודיות, בהתנהלות החברתית, בחשיבה על צניעות וברור שבהרגלי הניקיון וכדו' וכו'.

אז אם יש לנו רצון לחנך ילדים לכל ערך שהוא – הכרח גמור הוא "לחנך" את עצמנו לערך זה.

תחושת משמעות

כך, נברר לעצמנו לעומק: מה אומר לי ערך השליחות? למה חשוב לי באופן אישי לקחת חלק ולהיות שליחה בעצמי? מה אומר לי באופן אישי ומאד מעשי "להיות שליחה"? מה אני מוכנה "להקריב" כדי לממש את השליחות, וכן כיצד הייתי רוצה שערך השליחות יתבטא בחיי היום–יום שלי? ורק אז מגיעה השאלה – כיצד הייתי רוצה לראות את ילדיי מממשים את שליחותם בעולם?

לפעמים נגלה שעלינו ללמוד קצת יותר על הערך ומשמעותו, כי התשובות שיש לנו לא מספקות אותנו. זה גם הזמן לצרף אנשים נוספים לתהליך אם עדיין לא עשינו זאת: את בן הזוג, משפיעה, משפחה מורחבת יותר.

התהליך המתואר הוא תהליך שניתן ורצוי לעשות גם עם ילדים מתבגרים שבודקים מחדש את המסגרת ומשמעותה בעיניהם.

חיבור אישי, הבנת משמעות הפעולה שלי, החייאת התוצאה של המעשה מול העיניים (בפרט בזמנים מאתגרים יותר) – הם אלו שיוצרים את הרצון והמחוייבות לעשיה, ליציאה לשליחות.

לפעמים התשובות לשאלות האלו יהיו: הרבי רוצה את זה, והקשר שלי לרבי מספיק משמעותי ומחייב על מנת לגרום לי להתגייס כל כולי גם בלי להבין או לדעת.

זו תשובה נפלאה, אך לא מספקת. בחב"ד נדרשת מלבד קבלת עול גם הבנה והשגה, ואפשר לראות בפירוש בשיחות של הרבי מה"מ את ההדגשה על שני ההיבטים גם יחד: קבלת עול, הבנה והנאה שבעבודה.

שמחה

המוטיב האחרון והמשמעותי מאד שכבר נרמז בקטע הקודם בעניין קשר האהבה שבין הרבי לחסידים, הוא גיוס עולם הרגש.

כאשר הילד מתבונן בהוריו, ורואה אותם שמחים על כל הזדמנות שנקרית בדרכם לעשות מבצעים, על כל פעם בה השפיעו והצליחו,

שומע את השיח בבית על הזכות שבשליחות וחווה את ההתלהבות בה ההורים מדברים על המבצעים שהם עצמם עשו (אגב, לא דווקא רק על יציאה לקניון לחלק נש"ק, אלא אפילו אם "רק" דיברתי עם השכנה במדרגות ו"השחלתי" משהו של 'אידישקייט' והשפעה!) והשמחה מכך שביצעתי את השליחות שלי, שעשיתי נחת למשלח וכו' – הרי הוא רוצה להיות חלק מכך. הוא חש את החוויה החיובית וממילא מפענח שמדובר במשהו טוב ונעים גם בגיל הרך ממש.

לכן חשוב ביותר לתמלל ולהחצין את הסיפוק שלנו מהעשיה – גם כשאנחנו כבר עייפים או סתם מאוכזבים, וכפי שהרבי מה"מ אומר בקשר ל–60 ימי חודש אדר שההשתדלות בשמחה תביא איתה את שמחת הגאולה – במהרה בימינו אמן!