הוא מתקדם במעלה ההר, מטפס ומטפס… חם לו והוא מזיע, והדרך לא נגמרת. ולפתע הוא מוצא עוד נקודת כוח בדרך, הוא אוסף אותה וממשיך הלאה בדרכו, מתקדם כעת עם מעט יותר כוחות.

הדרך שעבר כבר נותנת לו כח להתקדם הלאה , כי אם יסתכל כמה עוד נשאר לו הוא ישבר…

"שתהא שלהבת עולה מאליה" – ישנם שתי סוגי דרגות בעבודת השם, שגורמים לעבודת השם שלנו להיות מאליה, מעצמה, חדורה בנו כל כך עד שהיא הופכת להיות חלק מאיתנו – או אנחנו בעצמנו.

הדרגה הנמוכה יותר, שבה אנחנו לוקחים על עצמינו משהו ומרגילים את עצמנו זמן כה רב לעשות את זה עד שהרגל הופך לטבע שלנו, וזה נהיה כמו אנחנו בעצמינו.
אך ישנה עבודה נעלית יותר, בה אנחנו מגלים שבעצם… יש לנו בפנים נשמה אלוקית, ואנחנו בעצמנו זה זה – האמת שלנו זה האלוקות והקדושה, וכל השאר זה רק כיסויים.
הדרגה הזאת אומנם הכי מקדמת אותנו , אך היא גבוהה מאד ולא תמיד מתאימה לנו…

לכן ,אומר הרבי, הפיתרון הוא, דוקא על ידי כך שאנו מתנהגים כמו הדרגה הנמוכה יותר, לוקחים על עצמינו החלטות טובות ומתקדמים בכל כוחנו, עד שההרגל הופך להיות הטבע שלנו , והעניין שדוקא בזכות כל התקדמות כזאת, מתגלה לנו יותר ויותר הנפש האלוקית שלנו עד שנהיה לנו יותר קל להתקדם בזכות ההתקדמות הקודמת.
מסובך? כמו משל הטיפוס בהר שדוקא הטיפוס וההתקדמות, הוא שהביא לאדם עוד נקודות כח בדרך כדי להתקדם עוד ולהגיע לפיסגה….
ודוקא העבר שלו ומה שהוא כבר התקדם ,זה מה שנותן לו את הכח להמשיך.