הימים האלה של סוף שנה, אני מפנה את שעות הערב/הפנאי בעיקר כדי לכתוב ברכות ללקוחות. (ממליצה לכן בחום להעניק למי שיקר לכם כזו ברכה) ובכל זאת בין ברכה אחת להבאה בתור החלטתי להביא לכן כתוב משהו יפה על הפרשה.

בעזרת ה' בשבת נקרא את פרשת השבוע -פרשת שלח.
בפרשת שלח (כבקשת עם ישראל) על פי ציווי ה' משה שולח מרגלים לתור את ארץ ישראל לפני שנכנסים אליה כל העם.
המרגלים מתבטאים בהרבה תיאורים על מה שיש בארץ, אחד מהתיאורים: "היינו כחגבים בעיניהם.." מול הענקים היושבים בארץ, המרגלים הרגישו קטנים כחגבים.

לעיתים אנו נוטים להקטין את עצמנו/ את הזולת ולראות אותנו כחגבים שחוץ מלקפוץ ממקום למקום, לא יודעת אם הם עושים משהו נוסף..
אתן מכירות לפעמים את הסיטואציה שקופצים מעניין לעניין לפני שמסיימים את מה שהתחלנו? ואז- ההמשך: תפסת מרובה? לא תפסת.

נו, רק בפרשה היינו כחגבים…
ביום יום של דורנו, התפקיד זה להעצים, לשבח ולהגדיל את מה שכן עשינו (ולא את מה שלא)
להחדיר בנו ובילדנו את גאוות *אני* שבכל אחד מהם,
*אנ"י* ראשי תיבות:
אהוב
נחוץ
יכול
להחדיר בילדנו קודם כל שהם *אהובים* בכל מצב, מקום וזמן למרות ובזכות הנהגותיהם.
*נחוצים*- בשבילי/ך נברא העולם. להגיד לילד: בלעדיך אני פשוט לא יכולה, אתה *נחוץ* לי,
לא חושבת שהייתי מסתדרת בלעדיך.
ואחרון חביב- *יכול*.
לעיתים ילד מפציר ומבקש פעמים רבות משהו מסויים ואת מתחבטטת בתוכך אולי להסכים למרות שכבר אמרתי לו בבירור לא!
אז דעי לך שהוא *יכול*
הוא *יכול* להישאר בבית ולמצוא תעסוקה.
*יכול* להתמודד עם התסכול והאכזבה.
*יכול* להיות בוגר ולהקשיב.

מאחלת לכל אחת ואחת כאן שתצליח לחזק את
*האני והאנ"י* שלה ושל כל בני ביתה.
בהצלחה לכולנו, שבת שלום.