בין ניו דלהי לניו יורק

תחנת מוצא
ירושלים

יום ראשון לחוץ, שעת צהריים עצבנית, הכל רועש וגועש סביבי בעבודה. לפתע טלפון, בעלי על הקו. "יחי המלך! מה נשמע? שומעת,יש איזה משהו מעניין…"

או–או, אני חושבת מהר, משהו מעניין? לא טוב. מעניין מה הוא מבשל עכשיו… "אז מה מעניין?" אני מתעניינת בזהירות. "הציעו לי לנסוע להודו" הוא יורה ללא שיהוי.

הודו?! מה, מו, מי? החיים לצד בעלי שיחי' מלאים הפתעות אבל הודו? לשם עוד לא הגענו…

"מה אבד לך בהודו" אני מבררת בחשדנות.

"בשליחות הרבי מלך המשיח" הוא עונה. "הוצע לי לסקר את בית חב"ד דלהי בכדי לחשוף את הפרוייקט המתוכנן שם, הקמת בית חב"ד גדול ע"ש מירה שארף הי"ד, השליחה שנהרגה על קידוש השם. אבל אל תדאגי. מדובר בנסיעה קצרה ביותר. שלושה ימים וחזרתי".

טוב, עם זה קשה להתווכח אני חושבת מהר ואומרת לו: יודע מה? אנחנו נעשה דיל. אני מחפשת מתוועד ל"בית החסידי בירושלים". תגיד לו שאם שמוליק שארף בא להתוועד איתנו, אתה יכול לנסוע.

כך הוסכם, אבל הימים הבאים הביאו עימם הפתעה נוספת: עוד טלפון לעבודה, עוד תדהמה צפויה לי. בעלי שוב על הקו: "אז ככה. מבקשים שאם אני כבר נוסע, שזה יהיה לפרק זמן משמעותי יותר. לפחות שבוע. ושגם את תבואי".

עכשיו כבר נשמטת לי הלסת בתדהמה. אני??? מה לי ולהודו??? הדחף שתוקף כל צעיר ישראלי לאחר הצבא לנסוע להודו פסח עלי, ומעולם לא הגיע ועכשיו, עם שלושה ילדים, הריון מתקדם ולחץ מטורף בעבודה אני אסע להודו?

"אמממ… תשמע לא נראה לי. מה יש לי לחפש שם בכלל. מה עם הילדים. אתה מבין שאני לקראת עליית קמפיין גדול בעבודה. זה ממש בלתי אפשרי". אבל הבחור בא מוכן "תראי, חשבתי על זה. זו בהחלט לא החלטה פשוטה. כמובן, אני לא אלחץ עלייך. אבל אני מציע שתתייעצי עם המשפיעה שלך ומה שהיא תגיד, נעשה".

הוא ידע מה הוא אומר. המשפיעה היקרה שלי, תוצרת "בית חב"ד פושקאר" ענתה לטלפון מהר: "תשמעי, יש לי פה איזה עניין מוזר להתייעץ בו. יש לי תחושה סמויה שאני יודעת מה תגידי… ובכל זאת…" וגוללתי בפניה את הדברים.

תחושותי לא הטעו אותי. המשפיעה שאלה: "תיאורטית, יש לך איפה להשאיר את הילדים?" "תיאורטית כן…" מלמלתי. "אז את נוסעת!" פסקה. "בשליחות הרבי מלך המשיח! ותגידי לזלדה, שאני שלחתי אותך", צחקה, וסגרה.

המשפיעה אמרה, אז נוסעים להודו.

כמובן בהשגחה פרטית, הכל מסתדר להפליא עם הילדים והעבודה. נותר רק קטע טכני שולי אחד: המימון. שוב  כותבים לרבי מלך המשיח והתשובה שמתקבלת מפילה את שנינו: "למותר לכפול עוד פעם בקשתי לבקר במושבות אנ"ש ומוסדותנו… ויזכהו ויצליחו השי"ת להודיע פ"ש שמחה ומפורטת מכל המקומות שיבקר…" ונוסף על כך, באותו עמוד במכתב נפרד מופיע משפט נוסף "כיוון שנהג מנהג טוב להשתתף יחד בהתוועדות דשבת מברכין… ועל אחת כמה וכמה שבת מברכין חודש כסלו… הנה מוסגר פה ראשי פרקים מהמאמר אשר בדעתי לחזור בשבת קודש מברכין זה". משפט זה יחזור לתודעתנו בהמשך. המימון הושג במלואו, יוצאים לדרך.

תחנה ראשונה
מיין בזאר, ניו דלהי, הודו

בהודו, הדבר הראשון שמכה בך זה הריח. תערובת מוזרה של קטורת, אשפה, ביוב, עשן מדורות, בושם כלשהו ורקב מתמזגים יחדיו לריח כבד וסמיך, בתוך החום והלחות האיומים של דלהי.

"אתם עוד קיבלתם מזג אוויר של לוקסוס" צוחק שמוליק בסוכה של בית חב"ד, על גג המבנה המשקיף למיין בזאר. אני מגחכת. עוד מעלה אחת למעלה ואני מתאדה. "לפעמים", הוא מתאר, "יש 40 מעלות חום, אחוזי לחות בלתי נתפסים ואז בדיוק יש הפסקת חשמל. עכשיו", הוא פונה אלי, "תדמייני אשה בחודש תשיעי (לא קשה) מנסה לישון בסיטואציה הזאת, בלי מיזוג" (בלתי מתקבל על הדעת) "כך הייתה מירה".

מירה, מספרת כל פינה בבית חב"ד, הייתה עמוד התווך במקום. בשקט ובצניעות שיוותה למקום צורה של בית, חייכה לכולם, דיברה בנועם והסבירה פנים. תמונתה מתנוססת, מחייכת בקומה האמצעית ואנו, שלא הכרנו אותה, יכולים רק לשער את גודל האבידה.

שמוליק עורך לנו מסע בעקבות גלגולי בית חב"ד שהוא ואשתו הי"ד היו אמונים עליו. לא יאמן לאילו תת תנאים אפשר להסתגל בשליחות הרבי. איזו מסירות נפש נעשתה ונעשית פה בכל רגע.

עקיבא ומושקא סודרי, השליחים שמחליפים כרגע את הרב שארף מנהלים ביד רמה את בית חב"ד ושומרים על הסטנדרט הגבוה מבלי להתפשר. אבל הם לא עוצרים שם. "החלום שלי," אומר שמוליק כשהוא נעמד ליד בניין גדול מימדים, בפינה יחסית שקטה ומוצלת במיין בזאר הסואן, "לרכוש את המקום הזה, לשפץ עד היסוד ולהפוך אותו לבית חב"ד הגדול בהודו. אקרא לו בית מירה".

"וכמה זה אמור לעלות?" אנחנו מתעניינים. "לא הרבה", הוא עונה בשקט. "רק 3 מליון". "שקל???" אנחנו נדהמים. "דולר", הוא עונה.

תחנה שניה
קודלי ביץ', גוקארנה, הודו

"היית מאמינה שאפילו חצילים צריך לברור פה?" שואלת אותי נטע מרילי, השליחה. מה זאת אומרת, אני מתבלבלת, לברור חצילים? הכל פה נגוע בתולעים. כמעט כל דבר. אין ירק או פרי שאינו נגוע וצריך לבדוק הכל בהודו בגלל הסניטציה הגרועה.

תמיהה זו מצטרפת לערימת התמיהות שלנו, מרגע שהגענו לפה. בית חב"ד באמצע שום מקום בהודו. נטע ורועי מרילי לא אוהבים שקוראים למקום הזה חור. בכל זאת, הרבי שלח אותם לכאן משמע שכאן צריך אותם וכאן הם גרים. אבל עבורנו, שגרים בארץ ישראל, בירושלים, עם בית כנסת וקהילה, מקוה מסודר ומים חמים, סופר שפתוח 24 שעות במרחק 5 דקות הליכה מהבית, בשר בכשרות הכי מהודרת ומוסדות חינוך מסודרים – זה נס ופלא כיצד חיים במקום שבו אין לא מיניה ולא מקצתיה.

גשמי מונסון שפוקדים אותנו בכל 10 דקות ממחישים את מורכבות החיים פה, עת צריך לארח במרפסת בין 70 ל–100 איש לארוחת שבת או חג ופתאום הגשם שוטף. "הרבה פעמים אני מתעוררת בבוקר ומוצאת פה מטיילים ישראלים ישנים בשלווה", מספרת נטע. ורועי מספר כיצד נצלו חייו של ישראלי שהיה על סף מוות וודאי כתוצאה מצריכת סמים, ברגע האחרון כי הוא גילה אותו בדרך שלמעלה מהטבע.

סיפורים, כמו בליובאוויטש, מתגלגלים פה מתחת לשולחן אבל את עבודת הקודש אי אפשר לכמת ולתאר במילים. אולי רק כשמביטים בשקיעה המופלאה בקודלי ביץ', ומפנים מבט אחורה, לבית חב"ד, שם מתנוסס דגל משיח, אפשר לתפוס לרגע את גודל העניין. הרבי מגיע לכל מקום.

תחנה שלישית
פושקאר, הודו

"תגידי להם שאני ישן" אומר שימי לזלדה בעיניים עצומות. להם – זה לכל צמרת המשטרה הבכירה שצבאה על דלת בית חב"ד פושקר, בבוקרו של יום טוב שני שמחת תורה. עניינים של אלכוהול לא מקובלים בפושקאר בלשון המעטה, ושמחת תורה בלי לחיים בחב"ד זה תרתי דסתרי. כך נוצר מצב שדלפה הידיעה למספר עיתונאים שחיפשו פרובוקציה והמפכ"ל המקומי וצוותו הגיעו עם שחר לבית חב"ד פושקאר לברר הכצעקתה.

שימי וזלדה גולדשטיין כבר לא מתרגשים. ב–11 שנותיהם בבית חב"ד הם ראו הכל. ניסים, מופתים של הרבי, משברים, מטיילים שבאו כמעט בעל כרחם ומנוכרים ליהדותם ויצאו כשאור חדש זורח בעיניהם, הכל קרה פה. "שימי המחזיר" קוראים לו החבר'ה שמעבירים ביניהם מיילים לקראת הנסיעה להודו, ומזהירים מפניו. גם אתכם הוא "יחזיר בתשובה"!

למעשה, שימי וזלדה לא עושים כלום חוץ מלארח, להאכיל, להשקות ולאפשר לאנשים לשאול, לתהות, להרהר ולערער. הם יושבים ומדברים אל תוך הלילה והבוקר עם כל מטייל ומטיילת, נותנים מקום לתהיות ולספקות ועונים בנחת על כל שאלה. מקיימים שיעורי תניא וחסידות והופכים את המקום לנקודה יהודית חיה.

ההתקבצות הספונטאנית של מטיילים יחד נותנת תחושה של בית חם ומכיל והדיבור על חסידות ועל הרבי אינו פוסק לרגע. כאן מאמינים עד הסוף במטרה ומחדירים את זה לכל רגע נתון: באוכל, בשתיה, בתפילה, בלימוד ובריקוד.

הרגע שבו עמדו 4 חסידים ב–04:00 לפנות בוקר, בעלי ביניהם, ועשו "קולע" כל אחד בסגונונו החופשי, מעל שולחן עץ רעוע – יחרת בראשי לנצח כאחד הרגעים המרגשים, המצחיקים וההזויים שהיו במסע הזה.

תחנת ביניים
ירושלים

שבנו הביתה. הבגדים שיוצאים מהמזוודות מדיפים עדיין את הריח של הודו. הכל מושלך לכביסה. חוזרים לשגרת החיים בבית ובעבודה אך עם משימות רבות שהרבי שם באמתחתנו במסענו בהודו. כל אחד בתחום האחריות שלו, כל אחד והתמחותו. באנו כדי לעבוד, לא כדי לנפוש.

אבל לרבי יש עוד תכנית אחת לפני הסוף. בעלי מחפש ומנסה לאתר את הברכה של הרבי אותה קיבלנו טרם צאתנו. הוא מחפש שם משהו מסוים ולא מוצא. "תניח לזה", אני אומרת לו. "תמצא את זה בפעם אחרת". אבל הוא לא מוותר. לילה שלם יושב על "אוצר הרבי" ולבסוף מוצא.

בבוקר, טרוט עיניים וזורח מאושר הוא אומר לי, "מצאתי. וטוב שמצאתי".

"למה?" אני שואלת.

"כי הרבי רוצה שאבוא לכינוס השלוחים". הוא עונה. "תראי, הוא מראה לי את הסיפא של המכתב שקיבלנו טרם הנסיעה להודו. "כיוון שנהג מנהג טוב להשתתף יחד בהתוועדות דשבת מברכין . . ועל אחת כמה וכמה שבת מברכין חודש כסלו…" כתוב פה במפורש.

כשלעצמי, הפסקתי כבר להתפעל. אני יודעת שהוא ייסע. "גם את באה!" הוא מכריז. "הרבי רוצה גם אותך שם".

ושוב, אין לי מה לעשות חוץ מלדמיין את מכתב הפיטורין מגיע והילדים הנטושים ממררים בבכי. כמובן – המציאות הייתה שונה. בעבודה פרגנו, והילדים רצו בשמחה לקראת סבתא ושוב אני על מטוס. טיסה שהיא כולה התקשרות לרבי.

12 שעות בין שמיים לארץ בהן כל כולי ריכוז ברבי, בדמותו, ברצונותיו ובהוראות שנתן לנו, החסידים. מסיימת את כל התהילים, מדברת בלב עם הרבי, קוראת סיפורי מופתים. פותרת דילמות וקונפליקטים פנימיים, מתכוננת לביקור בחצרות קודשנו… פשוט טיסה אלוקית!

תחנה רביעית
770, קראון הייטס, ניו יורק, אמריקה

הלב הפועם של העולם. חסידים עוברים ושבים, באים והולכים נכנסים, יוצאים וחוזרים ל–770. התוועדות מבוקר עד בוקר כל יום, כל היום. נפגשים בחוץ או בכניסה ל'זאל' הגדול, מתחבקים, מחליפים חוויות, סוגרים עניינים, מקדמים שליחויות.

על פניו נדמה כי יש שתי קבוצות עם כינוסים שונים, אך האמת היא שיש דליפה מתמדת וערבוב בין החסידים, כזה שלא מאפשר יותר התכנסות בד' אמות. לכולם ברור דבר אחד: כולנו חיילים של הרבי. כולנו שליחים של הרבי. כולנו ביטול לרבי.

בנאום המרכזי של הכינוס ב–770 מדבר הרב שמוליק שארף על האבדן האישי שלו ועל הדחף החזק להמשיך, לא לעצור, להוסיף אור. להכין את העולם להתגלותו המיידית של מלך המשיח. מעגלי החסידים סוחפים את כולם והריקודים נמשכים עוד ועוד.

לנשים לכאורה אין מה לחפש בכינוס השלוחים, אך כמובן שעזרת הנשים הומיה כל שעות היממה ותמיד תמצא מי שתשב איתך לשיעור חסידות חטוף, לשיחה מלב אל לב או להתוועדות נשית חסידית.

בר"ח כסלו קרה דבר מדהים וחסר תקדים עבורי. קיבלתי מתנה גדולה ונפלאה: התפללתי באמת. לראשונה בחיי, מזה שנים רבות הרגשתי שהתפילה בוקעת ויוצאת ממני כשטף מים רבים. תפילה אמיתית, נוגעת, מלאה בכוונה וברצון. כל מילה ערבה בפי, כל פסוק ריגש אותי. חשתי קרבה לה' באופן שמעולם לא היה קודם.

לילה קודם, ד' אמות במחיצתו של הרבי, נפרץ סכר הדמעות והמשיך לשטוף גם ביום שלאחריו. נוכחותו של הרבי היתה כה מוחשית עבורי, ותחושת וודאות מילאה את כל ישותי. הרבי פה, בגוף גשמי. הוא פה איתי ועם כולם ורק העיניים נבצר מהן לראות. עד מתי???

תחנה אחרונה
ירושלים

שוב חוזרים הביתה, שוב פורקים מזוודות. שוב הילדים עטים על שללם ואנו נשארים עם צרור של זיכרונות וחוויות מתוקות, והרבה יומיום עמוס מטלות. אין זמן לנוח, צריך לעבוד. להרוויח את לחמנו הגשמי ולמלא את שליחותנו הרוחנית.

בכל מקום שואלים אותי – "נו, אז איך היה בניו יורק?" ולכולם אני עונה – "לא הייתי בניו יורק. הייתי אצל הרבי. והיה נפלא". אכן, אפילו את מצוות ה"שופינג" קיימתי בדוחק וכדי לצאת ידי חובה. גם "סיילים" לא היו, כאילו רצה הרבי לומר, חביבתי, את פה למטרה מסוימת וקניות אינן חלק ממנה.

מיד עם שובנו החלטנו לקיים התוועדות י"ט כסלו גדולה, לנשות "הבית החסידי" ולאנשי הקהילה בנפרד, כי כך הורה לנו הרבי, אין זמן לעצור. ממשיכים.

אני מתבוננת לאחור ורואה כי מעיר של מדינת עולם שלישי, המתיימרת להציג עצמה כ"ניו" אך גשמיותה מיושנת, שבה העולם העתיק שולט ביד רמה – קאסטות, מעמדות, פערים חברתיים בלתי נתפסים, עוני ודלות, הזנחה ולכלוך ועד לעיר במעצמה הכלכלית המובילה בעולם, נוצצת וממורקת, עשירה ומתוקתקת, ממהרת וחסרת סבלנות, מכתיבת טרנדים ואופנות לכל העולם, גם היא "ניו" אך ישנה ברוחניות, מקדשת את החומר, סוגדת לכסף, מרוממת ומשפילה לפי פרמטרים חומריים והופכת הכל למטבע עובר לסוחר – בין שני הפכים מוחלטים אלו עובר, כבריח התיכון הרבי מלך המשיח, הדבר החדש האמיתי. מביא בשורת התחייה והגאולה לעולם, שולח זרועות לכל פינה ומוצא כל יהודי שקוע היכן שלא יהיה, בחומריות מנוונת או ברוחניות ירודה.

ואת כל אלה, מניו דלהי ועד ניו יורק ועוד רחוק מזה, הוא יקבץ וישא איתו לעיר היחידה בעולם שהיא מקור הקדושה וההתחדשות – ירושלים. אנחנו כבר פה, ממתינים שכל רגע זה יקרה ועושים כל מה שאפשר בכדי לזרז את הרגע הזה כמה שניתן. שכבר יבוא.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!