אפילו לא ידעתי בודאות שאני נוסעת. אך הדברים בחב"ד קורים במהירות. בהתחלה תיכננתי לנסוע, אח"כ החלטתי לא לנסוע, ואז ברגע האחרון, בעלי רצה מאד שאסע, וכך הגעתי לניו-יורק ביום שני בערב. יום רביעי של אותו שבוע היה כ"ב שבט, היארצייט הראשון של הרבנית חיה מושקא. ביום חמישי כ"ג שבט, היה המושב הראשון של הכנס העולמי הראשון של השליחות שנשלחו על ידי הרבי למקומות שונים ברחבי העולם – כנס השלוחות. ארבע מאות נשים מכל רחבי העולם, מכל קצוות תבל פשוטו כמשמעו, התכנסו ב-770.

בכל שנה מתקיים כנס הרבנים השלוחים, בראש חודש כסלו, אך בשנה זו, שנה לאחר פטירת הרבנית חיה מושקא, התקיים גם כנס עולמי לשלוחות. היה זה אירוע ראשון מסוגו, והוא בא בעקבות בקשה מפורשת מן הרבי לקיים כנס גם עבור השלוחות.

מתנה מן הרבי

בשבת, הרבי התוועד. קיוינו שאיך שהוא, הרבי יתייחס לכנס או יאמר משהו באופן ישיר לשלוחות, אך הוא לא עשה זאת. היינו מאוכזבות מעט, אך במסיבה שנערכה עבור הנשים במוצאי השבת, נודע לנו שלמחרת בבוקר תפגשנה כל השלוחות מיד לאחר תפילת שחרית במנין של הרבי (לא, לא התפללנו עם הגברים; היינו למעלה בעזרת הנשים) בפתח 770 כדי ללכת יחדיו לקבל דולרים מהרבי. באותו זמן הרבי היה נותן דולרים בכל יום ראשון. אך מכיוון שאנו היינו קבוצה, יורשה לנו להכנס ראשונות, רק אנחנו…

בעוד אנו עומדות שם, מחכות לתורנו לעבור לפני הרבי ולקבל דולר, הודיענו הרב משה קוטלרסקי, אחד המארגנים העיקריים של הכנס, שהרבי ימסור שיחה מיוחדת עבור השלוחות. זו היתה הפתעה גמורה. זכות נפלאה. מתנה מן הרבי. כולנו היינו מאד מאד נרגשות. רק השלוחות והתינוקות שלהן הורשו להכנס, ולא שום אדם אחר. להלן, כמה מן הנקודות העיקריות של השיחה שהופנתה אל הנשים. עלי להקדים ולומר לכן שהתאריך היה אז יום ראשון, למחרת שבת מברכים אדר.

שמחה

הרבי שם את הדגש על שני רעיונות עיקריים – האחד, מוטיב השמחה. הכנס נערך בסוף חודש שבט, כאשר אנו מברכים את החודש הנכנס, אדר. חז"ל אומרים, "משנכנס אדר מרבים בשמחה". ומכיוון ששבת מברכים אדר מברכת את חודש אדר, חייבת השמחה להתחיל לחדור בנו כבר מעתה, משבת זו ואילך. ברגע שברכנו את חודש אדר הרי זה כאילו כבר נכנסנו למצב הרוח של חודש זה, שהוא שמחה.

הנקודה השניה התמקדה בעובדה שאנו התכנסנו כקבוצה אחת. בזמן שבית המקדש היה קיים היו היהודים מתקהלים יחדיו בבית-המקדש ומקשיבים למלך שהיה קורא בתורה בסוכות שלאחר כל שנת שמיטה. היו קוראים לזה, "הקהל". ואם כי היום אין אנו יכולים לקיים את מצות "הקהל", מאחר שאין לנו בית-מקדש, מכל מקום, התועלת הרוחנית שבהתכנסות יחדיו שרירה וקיימת. הרבי דיבר באריכות על גודל החשיבות של התכנסות יהודים יחד, כי אם כל יהודי יקר לפני ה' כמו בן יחיד שנולד לזקנותם של ההורים לאחר שנים רבות של ציפיה, על-אחת-כמה-וכמה, יקרה ומיוחדת לפני ה', היא קבוצה שלמה ומאוחדת של יהודים. בכל פעם שקבוצה של יהודים מתכנסת, זה יוצר, באופן אוטומטי, אווירה של שמחה, גם לאנשי הקבוצה, וגם לה'. ההתכנסות הנוכחית מתקיימת לאחר שבת מברכים אדר, ומשום כך השמחה רבה ביותר וניכרת.

לאחר מכן הסביר הרבי שהביטוי "משנכנס אדר מרבים בשמחה", אינו רק הצהרה עובדתית – שאנשים, אכן, שמחים יותר כאשר נכנס חודש אדר – אלא גם ציווי. כאשר אדר נכנס אנו מחויבים להרבות בשמחה, אפילו אם אין אנו במצב רוח כל-כך שמח. חייבים לנסות ליצור מצב רוח שמח, בגלל שאנו בחודש אדר. זה כמו בשמחת תורה. במקרה שיש למישהו בעיה, ושמחת-תורה מגיע, והוא אינו מרגיש מאד שמח, או שהוא, אפילו, במצב רוח עגום בגלל סיבה כלשהי, עליו לנסות לעבוד על עצמו. הוא יכול לשיר, ללכת ולעשות משהו שהוא נהנה ממנו, ללבוש בגד נאה, לאכל משהו מענג – הוא צריך ליצור את מצב-הרוח, ליצור תחושה של שמחה, אם אין לו כזאת.

הרבי מדגיש שהשמחה איננה רק תגובה שבאה בעקבות מצב טוב, כאשר הדברים מתנהלם כסדרם; כאשר האדם חש עצמו בריא, אין לו דאגות פרנסה וכן הלאה. הבעל שם-טוב מסביר שהפסוק, "השם צילך על יד ימינך" פירושו: בדיוק כשם שצילך מלווה את תנועות גופך, כך גם, האופן שבו אתה מעמיד את עצמך לפני ה', גורם תגובה דומה למעלה, כביכול. בחסידות קוראים לזה "אתערותא דלעילא" הבאה בעקבות "אתערותא דלתתא". כלומר ההיענות מלמעלה באה כהד למה שקורה כאן למטה. כמו שאנו מגיבים לדברים הקורים בעולמות הרוחניים, העולמות הרוחניים מגיבים למה שמתרחש כאן למטה. כאשר ה' רואה שאנו מתנהגים כראוי, הוא מגיב עם שפע טובה וברכה. כאשר יהודי מלא שמחה, מעורר הדבר את שמחת ה' בנו.

נניח שחייכם אינם כל כך מושלמים, ואמנם יש לכם בעיות מסוימות; יש דברים שהייתם רוצים שיהיו לכם. אך להתלונן על מה שאין, על מה שחסר, זו דרך יעילה מאד להבטיח שלא תשיגו את מה שאתם רוצים. יש אנשים הרוצים להתחתן, אך הם כה מיואשים ומדוכאים מן העובדה שעדיין אינם נשואים, עד שאף אחד אינו רוצה להתחתן עמם. ואם כי קשה להיות בשמחה כאשר הדבר שאתה רוצה יותר מכל, אינו בהישג ידך. בכל זאת, התורה אומרת לנו כי על ידי שנעשה מאמץ להתנהג כאילו בקשתנו כבר נענתה – זו הדרך הטובה ביותר להבטיח שבקשתנו אכן תיענה.

מספרים על אשה מסוימת שהלכה אל הרבי (שכחתי איזה רבי), כי לאחר כמה וכמה שנות נישואין, עדיין לא היו לה ילדים. אתן יכולות לתאר לעצמכן כמה מדוכאת היתה. היא בקושי יכלה להסביר את קשייה לרבי, כי בכתה ללא מעצור. הרבי הקשיב לסיפורה ואח"כ ציטט פסוקים אחדים המוכיחים כי הדרך לזכות בילדים היא דוקא על ידי שמחה. פסוק אחד אומר: "אם הבנים שמחה"; פסוק אחר אומר: "רני עקרה לא ילדה"; וכן הלאה. למותר להגיד, על ידי ששינתה את גישתה והחלה לשמוח – זכתה אותה אשה, בסופו של דבר, בילדים.

ובכן, זהו המסר של הרבי: "מרבים בשמחה" – היו שמחים; זה מביא את ה' להעניק לנו טובה וברכה, והן מצדן עושות אותנו עוד יותר שמחים.

שליחה של הרבי

נקודה נוספת: הרבי דיבר על המושג של "להיות שליחה". אשה יהודיה אינה יכולה להיות ולעשות את שליחותה בכל העולם כולו. כל אחת גרה במקום מסוים, ועושה מה שהיא צריכה לעשות כמיטב יכולתה, בעיקר בסביבתה שלה. כאשר אשה מסכימה לעקור אל חלק אחר של העולם ולעבוד את ה' באותו מקום, היא מייצגת בשליחותה את כל הנשים היהודיות. הדבר נכון גם אם כל אחד מן הצדדים איננו מודע לכך. שליחות זו שלה, היא כמובן, תוספת על היותה שליחתם של כל הרביים.

יתר על כן, כאשר אשה מקבלת על עצמה ללכת בשליחות ולהקים את ביתה בקצה מרוחק של העולם, היא גומלת טוב לא רק לעצמה אלא גם לכל אותן נשים במקום שממנו היא באה, מכיון שהיא נציגתן, ולכן יש להן חלק בשכר שהיא מקבלת על מעשיה.

ועשו לי מקדש

הרבי קישר את דבריו גם לפרשת השבוע, שהיתה אז פרשת תרומה. נאמר שם, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הרבי הסביר שזו בדיוק מטרת השליחות. השליחות של כל יהודי בעולם היא לעשות את העולם למשכן לה'. במדבר עשו זאת אבותינו על ידי בניית המשכן שבו היתה השכינה שרויה. בתקופה יותר מאוחרת, בירושלים, היה לנו בית-מקדש. אולם מאז שחרב, וישראל יצאו לגלות, איך אפשר לקיים שליחות זו? האמנם מצוה זו תלויה ועומדת עד לבואו של משיח? חס ושלום! כל עוד יש יהודים בעולם, מוטלת על כל יהודי השליחות לעשות את ביתו הפרטי, למקום משכן לה' – למקדש מעט. "ועשו לי מקדש" פירושו שכל זוג נשוי צריך לעשות את ביתו לבית שבו ה' יכול לשכון.

אולם, אינכם צריכים להיות נשואים כדי לבנות בית כזה לה'. אני מאד מודעת לעובדה שישנם הרבה אנשים שהיו, בכל לבם, רוצים להתחתן ולהקים בית ולעשות את כל הדברים הנעימים שאומרים שאפשר לעשות כאשר יש בית, אך הם עדיין לא מצאו את בן זוגם המתאים. ברור שאפילו אדם יחיד המתגורר בחדר שכור או משהו כזה, יכול וצריך לעשות את ביתו משכן לה' – על ידי שהוא קובע מזוזה כשרה, על ידי שהוא מכניס לביתו ספרי קודש, על ידי שהוא מקדש את פעילות החולין שלו, על ידי שהוא מקיים מצוות וגומל חסד בביתו. כל הפעולות הללו אינן מוגבלות לזוגות נשואים בלבד.

אדם חייב לזכור תמיד שהוא צריך לקדש שם שמים בכל דרכיו. נדמה לי שכבר סיפרתי לכן את הסיפור על "סובוטא" – הרב אליעזר ננס, המתגורר כיום בירושלים – אשר בילה 20 שנה במאסר ברוסיה [הרב ננס, מחשובי חברי המחתרת החב"דית ברוסיה הסטאליניסטית, נפטר בי"ג אדר ב' ה'תשנ"ז (1997), זמן קצר לפני מלאות לו 100 שנה. יהי זכרו ברוך.] לאדם זה לא היה בית. הוא היה במחנה הסגר, ויחד עמו, בתאו, היו אסירים מן הסוג השפל ביותר של גויים רוסיים. ובכל זאת, הוא עשה משכן לה' גם שם. הוא קירב יהודים רבים אפילו במחנה ההסגר.

כל מקום ששם ביתכם – אף אם ביתכם איננו ארמון – כל מקום שאתם גרים בו, צריך להיות מקום שה' יכול להמצא בו ולהרגיש בו בבית ובנוח. אתן צריכות להיות הכלי לעשות זאת, ואתן יכולות לעשות זאת.

הרבי הוסיף ואמר שמכיון שהבית מתנהל בדרך-כלל על ידי האשה, שייך הדבר עוד יותר לשלוחות מאשר לשלוחים, כי האשה היא זו שיש לה תפקיד עיקרי בהפיכת הבית היהודי למשכן לה'. העובדה שאשה רוצה ללכת לשליחות (הרי אף אחד אינו הולך לשליחות נגד רצונו, אף אחד אינו מגויס בעל כרחו) לא רק שעושה את ביתה לבית-המקדש, אלא שדרך ביתה היא עוזרת לנשים אחרות בסביבתה להפוך גם את בתיהן למקדש מעט.

ברור שיש היום מספר עצום של בתים יהודיים השומרים כשרות, שבת, ויש בהם מזוזות כשרות, בזכות אותם שלוחים ושלוחות של הרבי.

יהי רצון שהשמחה והשליחות של כל אחת מאתנו תחדור לסביבתנו ותביא משפחות רבות נוספות לקיים אף הן את שליחותן בעולם הזה.