מביטה בדמותך הגדולה
את עצמי בה למצוא רק חולמת
אפופה כל כולך בהילה
ועדין כל כך נעלמת.
חבויה בין מעטה של צניעות
למעטה ענווה עצומה
ואני מחפשת ותרה,
אך את עודך תעלומה.
בכל זאת, הרי דור עיקש זה,
אז למדתי לא לוותר
ומדמותך, אשת חיל, אני נפעמת
וחייבת לדעת יותר.
כי הרי אם הרבי אבינו
וכל ילדיו בני העם,
אז בעצם את- היא אמא,
ובניך כולנו, גם.


את, האחת והיחידה,
שנותרת לבדך ימים,
והקרבת חיים שלימים
ונתת לנו את הרבי, לחסידים.
את, שקיבלת אותו ללא תנאי
והיית שם עד בלי די
כן, היית עבורו לבית
ואני, בוודאי,
מתפללת להיות כמותך,
רעיה המקבלת באמונה
שאצליח ביננו לחבר באמת
ולהשרות שכינה.


את, האחת והיחידה,
ששאל אותך ילד תמים,
הרבנית, היכן הם ילדיך?
ואת חייכת,
ואמרת- ילדי, הם כל החסידים.
ודאגת להם לילה ויום,
ושלחת חבילות,
ועמדת שעות
וקיבלת את אלה, יחידי הסגולה
שזכו לבוא אל ביתך,
כאילו היו הם בניך ממש,
כאילו היו משפחתך.
והרמת את השפורפרת לכל רחבי תבל
ועמלת עבור שלוחייך עד בלי די
ואני בוודאי,
מתפללת להיות אמא כמותך,
לא רק בדאגה ובמסירות,
כי אם גם בטוב ליבך,
ובסבלנות, אוי, הסבלנות…


את האחת והיחידה
נסיכה לבית רבי, מלכה
שרק מעטים הכירו
וגם הם, עדין טיפה.
כי את שברחת מכבוד
וחמקת מכל צל של שררה
את שנסתרת בביתך
ולך לא קשרת עטרה
את המופת המודל,
את הגילוי שהולך וגדל


את תשבי שם בראש השולחן
עם נשות ישראל בסעודת לוויתן,
את תגלי עלינו אור עד בלי די,
ואני בוודאי,
מתפללת, ומייחלת,
להיות שם בקהל הגדול
ולפגוש את מבטך
ולו לשניה בודדה
ולומר לך, האחת והיחידה
אמא, תודה

(עיצוב וצילום התמונה: אילנה בן ישראל)