בקר טוב,

לפגוש נשים מיוחדות שמוסרות כפשוטו את הנפש שלהן בשביל עוד יהודים – זה לא משהו שמזדמן ביום יום. במיוחד במצבי משבר כמו מלחמות. כאן נמדדת מידת האהבת ישראל. כששמעתי ממקור ראשון את כל התלאות שהנשים הגיבורות האלו עברו ואת מסע ההצלה שלהן עבור כל הקהילה היהודית- ליבי התרחב בגאווה אמונית, איזה עם מתוק וקדוש יש לנו (וכמה לי יש עוד מה ללמוד מהן..)

חותמת לכן, לעולם לא היינו שומעים את הסיפורים האלה אצל אף עם אחר. זכות נפלה בחלקי ותיעדתי ככתבת שטח את אחת מטיסות החילוץ של אוקראינה. לפגוש את השליחות המסורות שעזבו שליחות ענפה באוקריאנה, אבל ממשיכות את השליחות כאן בארץ, מרחוק, איך הן חושבות על היתומים, על הנערות הרכות והצעירות שנשארו שם בלי תמיכה, על הקשישים הרבים ועל כל אותם יהודים שתמיד היו רגילים לדאוג להם- זה רק מראה לנו עד היכן יש לנו לשאוף, ולהגיע, למיצוי באהבת ישראל.

שושי וובר – ארגנה את כל קבלת הפנים לארץ לפליטי המלחמה, שיתנחמו לכשיראו את ההמון מקבל את פניהם, כי יש מישהו שחושב ואכפת לו מהם. כשהייתי שם והרגשתי את כל האווירה, חוויתי במוחש עד כמה עם ישראל "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", ועד כמה הביחד לאורך כל הדרך עוזר לנו לשרוד במצבים קשים. שושי במסירות נפש, לילות כימים עובדת ללא הפסקה כדי להוציא עוד יהודים מהתופת הנוראה. היא מילאה אוטובוסים רבים כדי לחלץ יהודים תחת הפגזות וירי של טילים. כל אוטובוס עולה  10,000 דולר. כששאלתי אותה "יש לך מהיכן לממן את כל ההוצאות?" היא אמרה "אפילו לא שאלתי את בעלי, זה היה ברור כשמש כשיש יהודים בצרה- מוסרים את הנפש ועוזרים במה שניתן!" לפני שעזבה את אוקראינה, שושי בישלה ומילאה את המקרר שלה בכל טוב, כי ידעה שזה יעזור בשעת צרה לכל אותם יהודים שיצטרכו לסעוד את נפשם. היא השאירה בית פתוח, כפשוטו, לכל מאן דבעי.

כך סיפור נשזר בסיפור… קחו לדוגמה את חני סגל ילדה יום לפני תחילת המלחמה, וכשחזרה לביתה- היא לא חזרה לנוח, אלא אירחה וכלכלה עוד שלוש משפחות, וכל זאת בעיר הכי מופגזת!!! רק לאחר שדאגו שכל היהודים ייצאו, הם יצאו אחרונים. הם המשפחה האחרונה שיצאה מחרקוב. היא בדיוק נחתה כשראיינתי אותה, לאחר 4 ימים ללא שינה עם תשעה ילדים בדרכים..ובכזאת סבלנות היא ענתה לשאלותי, תיבלנה בסיפור את המסר כיצד הם מסבירים לילדים את כל מה שקורה.. כולם מסביבה בלחץ- והיא עם החיוך הכובש שלה- מצליחה להרגיע את כולם..

מסירות נפש כבר אמרתי?

חני טאלר וחני אקסלרוד, גם הן ככולן התגייסו לחלץ משפחות רבות. הן לא חזרו לנוח בארץ, אלא רק לשנס מתניים ולעבוד קשה כדי לחלץ עוד יהודים, להעביר להם מזון, ביגוד ומה שרק אפשר. וזה רק על קצה המזלג, הסיפורים לא נגמרים.. פה בארץ, חני טאלר סיפרה לי שכאשר היא הלכה לחנות בגדים בארץ ומילאה כמעט שתי עגלות, המוכרת בחנות שאלה אותה אם הכל בסדר? ו"מה אין לך בגדים ללבוש?"  אז היא אמרה- שבאמת אין לה. היא יצאה מהבית מברטישוב עם חצאית וחולצה וכך הגיעה לארץ.. המוכרת הלכה וחזרה לאחר כמה רגעים, ואמרה: "את מוזמנת לקחת כל מה שתרצי בחנות- בחינם." ובעל החנות יצא לקראתה ואמר: "תודיעי לחברות שלך שביום הזה ובשעה הזאת- כל מי שהגיעה מאוקריאנה מוזמנת לחנות ולבחור כמה פריטים שהיא רוצה…"

איזה עם יש לנו!

מורן קורס מראיינת