"שלום, כאן מרים מוסקוביץ, שליחת חב"ד בחרקוב. בשבוע שעבר כתבתי לך על השבת המרגשת שעברה עלינו בחרקוב. השבת הזו הייתה שונה לגמרי. אומרים שאסור לבכות בשבת, אבל גם בשבת הזו זה קרה לי כמה פעמים.

השבוע נאלצנו לעזוב. הפיצוצים בעיר לא הפסיקו, טיל נפל על בית הספר היהודי שלנו, ואנשים לא הפסיקו לזרום לתוך בית הכנסת שלנו, כדי לקבל קצת אוכל ותרופות ומקום מחסה. הסכנה לחיי כולנו הלכה וגברה. אז ארזנו 32 שנים של שליחות לשלוש מזוודות, ויצאנו בקבוצה למסע מסוכן של כמה ימים עד לקישינב, בירת מולדובה.

כל החיים אנחנו רגילים לתת ולארח, והנה אנחנו נאלצים לקבל ולהתארח. הקהילה כאן מדהימה. הדלקתי נרות שבת והרגשתי שאני מתחברת לכל יהודיות העולם, שמתפללות כעת לשלום אוקראינה. בשבת בבוקר כולם בירכו 'הגומל', על היציאה ממצב סכנה. הייתה איתנו בשבת כלה מקייב שהחתונה שלה נדחית, וניסינו לעשות לה 'שבת כלה', למרות הכול. וכשסיימנו לקרוא את חומש שמות הכרזנו בהתרגשות: חזק, חזק ונתחזק. כמה שהעולם כולו זקוק לחיזוק…

במשך השבת המחשבות נדדו לבית הכנסת שלנו, שעזבנו. המבנה הזה שרד את הקומוניזם, הפך לאולם ספורט, ואנחנו במשך עשרות שנים הפכנו אותו ללב של הקהילה. מה קורה בו עכשיו? מה יקרה בו בעתיד?

אומרים שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, אבל יש עכשיו כל כך הרבה חושך. חשבתי בשבת על כך שמול כל כך הרבה רוע ורשע – גם אנחנו צריכים להפציץ בחזרה. צריך להפציץ את העולם במעשים טובים, באור, בצדקה, בחסד.

מוצאי שבת. אני כותבת לך מהדרך לארץ. אנחנו עולים על המטוס לישראל. שבוע טוב, בשורות טובות".

משפחת מוסקוביץ במסע מאוקראינה בדרך לארץ