כיצד חשים את המקום של הילד? מהו טוב לב חינוכי? כיצד לא מכניסים את הילד לתבנית שבספר או למתכון של השכנה? – רוצות לדעת איך יוצרים את אומנות ההורות… כתבה זו מהווה מעין סדנה כתובה לחינוך חסידי ונכתבת בהנחייתה של המנחה והשליחה חנה רות אברהם. כתבה שביעית לסדרה שבבסיסה מכתב הרבי הריי"צ. בטור הנוכחי נעסוק בתפארת כסמלו של הורה חסיד אמיתי. באדיבות מגזין "עטרת חיה".

מאת: הדס צורי

הרבי הריי"צ מביא במכתבו את המילה "טוב לב" כמקבילה לספירת התפארת. ספירת התפארת שייכת לקו האמצע הכולל את הכתר, הדעת, התפארת, היסוד והמלכות. באברי הגוף ספירת התפארת שייכת ללב. היא ממוקמת בחלק המורגש של קו האמצע.

ספירת התפארת ממזגת את החסד והגבורה וזהו היופי, הפאר, ההתכללות של שתי המידות הקודמות המהוות שורש לכל סוגי הרגשות.

ספירה זו שייכת ליעקב אבינו הכולל את כל נשמות ישראל עליו נאמר "ישראל אשר בך אתפאר" ועניינה רחמים, חוויית ההזדהות עם הזולת ועם סבלו, שמתוכם באים רחמי אמת. רחמים כאלה תלויים בדעת, היכולת להתקשר למה שמתבוננים בו ולחוש אותו באמת, היא היוצרת את ההזדהות עם סבל הזולת גם ברגש.
מידת התפארת מאפשרת תחושת מקום. בתוך המשפחה היכולת של ההורה לאפשר תחושת מקום באה מתחושת המקום העמוקה של ההורה עצמו. אחרי העבודה של המסירות והסבלנות שדיברנו עליהם בכתבות הקודמות, מתאפשרת להורה היכולת לנהוג בטוב לב. כלומר להרגיש עד הסוף את המקום של השני בלי להרגיש איום על המקום של עצמו.

ניתן דוגמה: אמא יוצאת לבית הכנסת עם ילדה בת שמונה. הילדה יודעת לקרוא ולהתפלל אך כשמגיעה לבית הכנסת היא משחקת עם חברותיה ולא מתפללת. האם מאד רוצה שילדתה תתפלל במניין, הרי בשביל זה היא מביאה אותה לבית הכנסת: לנשום את האווירה, לשמוע את קריאת התורה ועוד כל מיני דברים קדושים. כשהילדה פוגשת את חברותיה היא שוכחת מכל הנאומים שקיבלה לפני היציאה מהבית ונשאבת לפטפוטים עם החברות או למשחקים למיניהם.

והאמא? ראשה בסידור אבל עיניה תרות אחר הילדה. מדי פעם היא שולחת מבטים מזרי אימה אל הבת שלא נשמעת להוראותיה כאשר בליבה מתרוצצים רגשות שונים כמו אכזבה, בושה, תסכול, כאב, מרמור, ועוד. התנהגות הילדה מאיימת על תחושת המקום של האם כיוון שהרגשות השליליים מספרים לאם שהתנהגות הילדה מוכיחה את הכישלון החינוכי שלה כאמא, את חוסר יכולתה להשתלט על הילדה ובכלל את היותה חסרת ערך בעיני עצמה (כלומר דה לגיטימציה למקומה).

היכן המקום של טוב הלב בסיפור הזה? על פניו מה שעובר על האמא הוא מובן לחלוטין: טבעי שהאמא לא תפרוץ בריקוד שמחה לנוכח התנהגות שכזו… אלא שכיהודים הטבע האמיתי שלנו הוא דווקא העל–טבע, הנשמה האלוקית.

מה נדרש מהאמא כדי לשנות את הרגשות בסיטואציה הקיימת? לנסות לרדת לגיל שמונה ולהרגיש את המצב החברתי בו בתה נתונה לטוב ולמוטב: יכול להיות שהבת היא מלכת הכיתה. זה תפקיד מחייב שמצריך להיות כל הזמן במנהיגות. יכול להיות שהיא הבדרנית של הכיתה וחייבת לספר בדיחות עדכניות כדי לשמור על מקומה החברתי ויכול להיות שהיא חייבת את החברה כי אם לא תתנהג כמו כולם ינדו אותה, ואולי סתם לא מתחשק לה להתרכז בסידור כשכולן משחקות בחוץ… כשאמא נכנסת למקום של הילדה וחשה מה הילדה מרגישה ייתכן שגם היא תרצה לסגור את הסידור וללכת לפטפט עם חברות (כמו שהרבה אמהות אכן עושות)… רק ברגע שהילדה הפנימה שאימה מבינה אותה ואת מקומה, יוכל להיווצר חיבור בין האמא והילדה.

זה הטוב לב שהילדה מרגישה מהאמא, שלא מודדת אותה ומשווה אותה למה שכתוב בספרים ולמה שקורה אצל השכנה אלא מוכנה לעזוב את הכותרות והרעיונות הגדולים ולבדוק מה באמת עובר על הילדה שלה. הרבה פעמים יש להורים תפיסה מסוימת מאד על איך צריכים הדברים להראות והם מנסים להתאים את הילדים שלהם לתמונה שהם סבורים שהיא "חסידית" "נכונה" "ראויה" וכו'. זה גורם לתחושת חוסר מקום בעייתית אצל הילד שחש שאין לו מקום כפי שהוא, אלא שעליו להתאים את עצמו לתבנית מוכתבת שאינה בהכרח מתאימה לו.

טוב לב זו היכולת להרגיש באמת מה עובר על השני, מבלי להכניס ביקורת או שיפוטיות. זו היכולת לקבל את המציאות כולה כאלוקית ומהמקום הזה להתחיל לעבוד בעצמנו ולא רק לדרוש מהם להשתנות כאקט חינוכי. "בכל דרכיך דעהו" זאת אומרת, הילד שעושה לנו נחת ניתן לנו בהשגחה פרטית בדיוק כמו זה שמעמיד אותנו בפני התמודדויות, קטנות או גדולות. גם ילד שהולך לו יותר בקלות בחיים וגם ילד שקשה לו זקוקים לנו שנהיה איתם במקום בו הם נמצאים ומשם נצמיח אותם. כמובן שזה מצריך שהיחס של ההורה כלפי עצמו יהיה נטול שיפוטיות, וזה מתאפשר כאשר הוא מפנים שכל מה שהוא, על הטוב והפחות טוב, ניתן בהשגחה פרטית מהקב"ה ולכן יש לו מטרה ותכלית. זה כולל גם את החסרונות והכישלונות.

אם הורה רואה שהוא לא מצליח להגיע לרמות כאלה של התחברות עם הילד, עליו לחזור אחורה לשלבים הראשונים של התהליך:

א. שלב העדינות שמקביל לספירת החוכמה: לעצור את כל המסקנות והדעות הקדומות שיש לנו כלפי הילד ולהתחיל לבדוק מה קורה אצל הילד עצמו.

ב. הבנה שהיא הבינה: להיכנס לפרטים שמהווים את אישיותו של הילד.

ג. דעת: להתאמץ לצאת מעצמו ולהתחבר לעולמו של הילד.

ד. חסד: להיות מוכן להתמסר לתהליך ולעבור אותו בסבלנות כי זו לא עבודה של זבנג וגמרנו. אם נכעס על הילדה ונעניש אותה הבעיה תיפתר? היא תתפלל בכוונה גדולה מעומק הלב לאחר מכן? כמובן שלא. זו דרך שלוקחת זמן ונבנית בשלבים.

אם חשוב לנו באמת שהחינוך יהיה יציב ויחזיק מעמד לאורך זמן, עלינו ללכת בדרך הארוכה והקצרה. ברגע שסגנון ההתנהלות בבית הוא כזה שלא מחפש רק תוצאות כל הזמן אלא מוכן לפנות זמן ומקום לתהליכים שכלולים בהם גם ירידות מבלי להיבהל מהן, הילד ירגיש מספיק בטוח גם בנפילות שלו כי הוא רואה בעיניים של ההורים שהם סומכים עליו שהוא יעלה לאחר מכן.

אין ספק שבתקופה כמו שלנו המאמץ הנדרש לעבוד בסגנון שכזה הוא גדול מאד, כי הטכנולוגיה מאפשרת תוצאות במהירות האור אבל לנפש יש קצב משלה. היכולת שלנו כהורים לאזן בין היעילות והזריזות של העניינים הטכניים לבין הסבלנות והטוב לב למול התהליכים שהילדים שלנו עוברים – זו אומנות. אומנות ההורות…