הכוחות הנפשיים שניחנה בהם האשה מנוגדים – מצד אחד "בינה יתרה ניתנה לאשה", ומהצד הנגדי – "נשים דעתן קלה". אם נלך לפי הפשט הרי הבינה יתרה שניתנה באשה היא היכולת לראות דברים ולבנות אותם או עליהם.
הגבר ניחן בחכמה ואילו האשה בבינה. הגבר נותן את הנקודה ומי שמפתחת את הנקודה הזו היא האמא, בדוגמא לעובר שעובר התפתחות ברחמה של האם. שניהם משלימים זה את זה – בכוח הבינה מסוגלת האשה לחוש ולפתח עניינים שהם לכתחילה רק נקודה.
יחד עם הבינה יש בה את ההפכיות של "נשים דעתן קלה" ולכן היא מועדת לפיתויים לא נאותים, מה שמחייב אותה להיות ערנית ולדעת לשים מחסום לפיתויי העולם הגשמי.

אשה בונה מול אשה הורסת
הדוגמא הקלאסית לכך היא נשותיהם של קרח ואון בן פלת. בעוד קרח היה אדם עשיר, חכם ומכובד, הרי און בן פלת היה אדם פשוט שהצטרף לעדת קרח. אשתו של קרח חשה טינה בשל העובדה שבעלה – שללא ספק היה אדם משכיל וכשרוני – לא נבחר למלא את התפקיד הרם של נשיא בני קהת. היא הצביעה בפני בעלה שמשה בחר עבור עצמו ועבור אחיו את המשרות הטובות ביותר, ואילו קרח לא נבחר לתפקיד בו חשק. את הטינה העמוקה הזו היא העבירה לבעלה בנוסף לשכנועים אחרים, מה שהיווה גירוי חזק עבור קרח וכך נהיה למנהיג המרד שהסתיים באסון שלו ושל אוהדיו. היא יצרה גירוי שהיה בבחינת כח אנרגטי שהשפיע עליו לרעה.
אשתו של און בן פלת השתמשה בבינה היתרה, היא ניהלה דיונים עם בעלה ושכנעה אותו שהוא לא ירוויח כלום מהמרד המתוכנן. לבסוף, כשהגיעה שעת האפס היא נקטה במעשה שמנע מאנשי קרח להכנס לביתה ולהשפיע על בעלה, ובכך האנרגיה החיובית שהפעילה מתוך שחזתה את העתיד הצילה אותו ואת כל משפחתם.
באחת האגרות בהן הרבי מזכיר את שתי הנשים הוא מכנה את אשתו של קרח בשם "עוקרת הבית" ואילו את אשתו של און בן פלת שהצילה את בעלה מאבדון בשם "עקרת הבית". כי אכן כוח הרגש של האשה יכול לסייע לראות למרחוק ולהציל את הבית, או לגרום חלילה להתגרות ולהתפתות לרע, שכן הבעל הוא אמנם המבצע אך האשה מפעילה רגש, ובתקשורת מילולית (בדרך כלל) מנסה להשפיע. גם הנשים בגלות מצרים, מתוך ראייה מפוקחת, לא נכנעו לייאוש של הגברים, הייתה להן כבר אז את התודעה של הגאולה העתידה, ובכח הרצון, האמונה והתקווה הצליחו להשפיע על הגברים ולשמור על קיום העם היהודי "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ובזכותן נגאל".

נשים דומיננטיות בהיסטוריה
גם בהמשך ההיסטוריה היהודית – הנשים הוכיחו אמונה וגבורת נפש, הן התאגדו ולא התפתו בחטא העגל. בעיני רוחן את חזו את האבסורד ואת סופם המר של המדיחים. הן גם לא השתתפו בחטא המרגלים. בכוח הבינה היתרה הבינו שתכליתו של עם ישראל היא לנטוש את המדבר ולהגיע לארץ ישראל – הארץ המובטחת. והן גם אלו שהתנדבו ראשונות לעבודת המשכן בכל מאודן.
לעומת זאת, אנחנו פוגשים בהיסטוריה גם נשים השייכות ל"איוולת בידה תהרסנו". במעשה אדם וחוה בראשית העולם: אנחנו מוצאים את חוה מתפתה ואוכלת מהפרי האסור, ואף מפתה את אדם לאותו חטא. בסופו של דבר הם גורשו מגן עדן. יש כאן ביטוי לנשים שדעתן קלה. חוה לא חזתה את התוצאה של המעשה, ומוסר ההשכל לגבינו: הפיתויים נמצאים בכל מצב ועניין.
בעיקר בימינו, כאשר עם כל המכשור הדיגיטלי יש גם את תסמונת העדר ונשים נופלות לרשת. לכן הזהירות צריכה להיות בכפליים, ויש להשתמש בבינה היתרה ולחזות את התוצאות מראש.
אם נמשיך לעקוב אחר התנהלות נשים לאורך חומש בראשית, נפגוש בשרה. היא לא הצליחה לשכנע את אברהם לגרש את הגר ככתוב שהפעולה הזו היתה רעה בעיניו. ההתערבות הייתה של הקב"ה שאמר לו לשמוע בקול שרה, ואז היוזמה שלה יצאה לפועל, כפי שהבינה מראש שההמצאות של ישמעאל רעה לחינוכו של יצחק.
אם נמשיך ונתבונן נפגוש את רבקה. דמות נמרצת שהצליחה להשפיע על יעקב להיכנס ליצחק ולקבל את הברכות. היא פעלה בדרך עקיפה, ונקטה בכל מיני מניפולציות כי להערכתה הברכות של יצחק היו שייכות ליעקב מפני שעשיו לא בנוי להם. המעניין הוא שהיא לא בחרה לשכנע את יצחק על ידי מילים בצדקתה, אלא נקטה בפעולות עקיפות (שהתקבלו בסוף על דעתו של יצחק שהסכים לברכות).
אין אפשרות לחקות את מעשה רבקה, אבל יש ללמוד מהנחישות שלה לחתירה למטרה שהייתה נראית בעיניה – לאחר שבחנה את התוצאות – לכן היא שייכת לנשים של "בינה יתרה".
גם רחל ולאה שתי האמהות מלמדות אותנו על כוח האשה: הויתורים המיוחדים של רחל בראשית זמן הנישואים למעשה חרצו מהלך היסטורי (בדרך עקיפה אמנם), ויעקב נשא את שתי הנשים – לאה ורחל, וכך יש לנו את שנים עשר השבטים. התמרון של רחל כפי שזה נעשה היה מעשה הירואי של מסירות נפש, עד כדי כך שבזכותה הבטיח הקב"ה שישראל יגאלו.
עד היום יש לרחל השפעה רבה על גברים ונשים שפוקדים את מקום מנוחתה והיא מכונה בשם "מאמע רחל" – רחל אמנו.

החובה הנשית
נסיים עם ציטוט מלוח היום יום כ"א שבט, ציטוט שהוא חלק מאיגרת של הרבי הריי"צ: "חובת נשי ובנות החסידים יחיו לעמוד בשורה ראשונה בכל מפעל של חזוק הדת והיהדות בכלל, ובפרט בעניין טהרת המשפחה. ועליהם לארגן חברת בנות החסידים בענייני הדרכה וחינוך כמו שהיה בבתי החסידים מאז ומקדם".

באדיבות "עטרת חיה"